האנשים התקהלו סביבו. האיש חיוור כבובת שעווה, שרוע ללא ניע כבר מינן. הוא היה חנוט בחליפה ומעונב עד מחנק. סקרנים רבים התקבצו סביבו וביניהם יחיאל הפנסיונר, שחרג ממסלולו השגרתי כדי לראות מקרוב את המתרחש.
חובש במילואים שעבר במקרה, נדחק ונדחף כדי להושיט עזרה ראשונה. החובש רכן מעל האיש המעולף וניסה להחיותו, כשהוא נעזר במעט מים שהביאו לו מהקיוסק הסמוך.
סבתא, שלא היססה להתקרב עם עגלת נכדתה התינוקת, הציעה לאיש את בקבוק התה של הילדה. "ודאי שכח לשתות!" קבעה. "בחום כזה חייבים לשתות הרבה". צפירות האמבולנס הוסיפו להמולה. הקהל הרב שהצטופף חסם את הגישה לנושאי האלונקה. האיש פונה. המראה היה כמו בסרט מבוים היטב – שערו הג'ינג'י של המפונה הלם את הצבע הירוק של הסדין שעל האלונקה. שקית האינפוזיה התנוססה על המוט כלפיד של מרוץ שליחים.
הדרמה חלפה והאנשים התפזרו לאט, נראה עליהם שעדיין התרגשו מהעובדה שהיו עדים לאירוע. רק שני גברים נותרו במקום כמאובנים.
יחיאל, הפנסיונר שסטה ממסלולו השיגרתי לערוך קניות לאשתו, החזיק סל עשוי מפלסטיק מהוה. הוא לבש חולצת טריקו דהויה ומכנסי ספורט מגוחכים, מהם בצבצו רגליו הדקיקות.
כגפרורים. לא אצה לו הדרך למכולת אותה פקד מדי בוקר בשליחות לאה אשתו. ממילא ידע שלאה נהגה להמציא מטלות כדי לשלח אותו מהבית. מדי בוקר הייתה תוקעת לידו רשימה לקניית מצרכים לא נחוצים. כל שרצתה היה רק כדי להעסיק את בעלה בפעילות שתרחיק אותו מרביצתו בכורסה עם עיתון הבוקר.
האיש השני שעמד לידו היה לבוש בחליפה מהודרת עם עניבה שחורה ועליה סמל לשכת עורכי הדין. יחיאל היה מופתע כשהאיש המהודר פנה דווקא אליו: "אתה יודע, אני מכיר את הג'ינג'י הזה שפינו עכשיו באמבולנס. אני בטוח שזה העורך דין נתן ורדי!" זעק.
יחיאל טען, שנדמה לו שהאיש מוכר גם לו, הוא כנראה ראה את תמונתו בעיתון או בטלוויזיה. עוד הם מנסים לרענן את זיכרונם שהפשיר בשמש הלוהטת, המהודר המשיך לספר את הידוע לו אודות ורדי. "שמע, אני חייב לספר לך עליו, הוא הג'ינג'י לא סתם טיפוס. הוא משהו חריג ומשונה. אם זה באמת נתן ורדי, אני מקווה בשביל אמו שזו סתם התייבשות."
יחיאל הקשיב, הרגיז אותו שזיכרונו בוגד בו, התאמץ להיזכר היכן ומתי גם הוא נתקל בדמותו של ורדי זה.
"בוא!" קרא המעונב ומשך בעדינות בשרוולו של יחיאל. "אני מציע שנשב לשתות משהו, שלא נתייבש גם אנחנו. זו כמובן הזמנה על חשבוני".
יחיאל לא מצא סיבה להתנער מההצעה המפתיעה מפי האיש הזר ושניהם התיישבו בבית הקפה הקרוב.
"עורך דין זכאי", תקע המהודר יד מיוזעת בידו של יחיאל, שחש דחייה מידית.
"שמי יחיאל". הזמינו שתיה קרה ועורך דין זכאי המשיך במונולוג כאילו אחז אותו דיבוק. הוא הכיר את ורדי עוד מימי האוניברסיטה. לאחרונה עקב אחר עיסוקיו המוזרים בצד פעילותו כעורך דין. אפילו טינה הייתה לו כלפי ורדי. עו"ד זכאי בשטף דיבורו המהיר והמתלהם סיפר כיצד הג'ינג'י גרם לסחבת בתיק המשותף שדנו בו ודחה דיונים חוזרים ונשנים בבית המשפט. כל זה, בשל נסיעותיו התכופות לגרמניה עם הניצולים של ניסויי מנגלה. ואם לא די בכך, פעם אפילו הייתה לו החוצפה לבטל דיון על ידי מברק בהול מאינדיאנה. "תאר לך, עד לשם הוא נסע עם קבוצת ניצולי שואה שנקראת 'נצח'. נכון שהוא טיפל בתיקים שלהם ללא שכר וטרח לנסוע איתם עד אושוויץ. בטח ראית אותו בעיתון, מחזיק את דגל העמותה ליד צריף "בית החולים" של ד"ר מנגלה."
"הו, נכון!" נזכר יחיאל בהקלה. זה האיש שהרשים אותו כל כך בטלוויזיה. וזכאי המשיך בשלו. "אתה יודע, הג'ינג'י הקטן הזה לקח על עצמו לתקן את העוול הגדול על שהקורבנות האלה לא קיבלו שום פיצוי מגרמניה. היתומים התמימים האלה לא ידעו איך להתמודד עם הטענות של המוסדות שהם לא שייכים לתרבות הגרמנית. ומשרדי האוצר אצלנו, גם הם לא מצאו לנכון למצוא סעיף מתאים כדי להעניק להם איזה תמיכה מינימאלית.
בזה אני דווקא מצדיק את הג'ינג'י. ממש בושה איך שהם מקופחים, המסכנים האלה!" המלצרית הופיעה עם כוסות המיץ. זכאי, הרווה צימאונו הרב והביט בה בזעם כאילו באשמתה נקרע לו חוט המחשבה. "איפה היא הפסיקה אותי?" שאל ומיד נזכר והמשיך בלהט. יחיאל הקשיב, אם כי מחשבותיו נדדו לגולדשטיין, שעבד אצלו במחלקת ההנדסה של העירייה. גולדשטיין זה, יליד צ'כיה, נהג לבקש ממנו יום חופשה ביום השואה. יחיאל ניסה לדובב אותו ולשמוע מדוע הוא מתעקש להיעדר מהעבודה דווקא באותו יום, אבל גולדשטיין התחמק בנימוס. "אל תטרח לשכנע אותי, ממילא לא תצליח. אני זקוק להיות רק עם עצמי ועם זכר יקירי."
"שמע!" זכאי הרים קולו כשהבחין שיחיאל שקוע במחשבות משלו. "ככה, ברגע אחרון מודיעים על ביטול? בהתחלה חשדתי שהוא עושה לי תרגילי התשה, עד שראיתי אותו בטלוויזיה, נצמד לכמה ניצולים שנסעו לכנס לארצות הברית, בניסיון להוכיח שמנגלה חי. אתה יודע מה, סלחתי לו. הוא היה כל כך נאיבי! לחשוב שהסדיסט הנאצי ייפול ברשתו."
"אני מבין שאתה מכיר את עורך הדין ורדי מהתיקים המשותפים שלכם?" שאל יחיאל.
"מה פתאום!" שמח זכאי, שיש לו אוזן קשבת להמשך סיפוריו. "עם ורדי הג'ינג'י היה לי העונג המפוקפק ללמוד באוניברסיטה. אמנם הוא נחשב לעילוי, אבל חריג ומתבודד. בהפסקות לא בילה איתנו בקפיטריה. ישב לו על אחד הספסלים הסמוכים למדשאה, שם פרש על הברכיים מפית בד מעומלנת, עליה סידר לעצמו את הכריכים שאמו הכינה לו."
יחיאל, שהתייתם בגיל צעיר, קינא בג'ינג'י שנהנה מכריכי אמו, והקשיב לסיפור.
"אחרי שהוא סיים לאכול, הוא ניער את הפירורים, וקיפל את המפית בדייקנות כמו מקפלות המצנחים בצבא. אחר כך הוא רץ לתפוס תור לטלפון הציבורי לפטפט באריכות עם אמו בפולנית, עד שמישהו גער בו והזכיר לו שגם אחרים צריכים את הטלפון. בתום ההרצאות היה מבקש מהמרצה עוד ועוד הבהרות, ובגללו השיעור התארך ולנו נגמרה הסבלנות. לא פלא שהוא יצא תלמיד מצטיין. הוא לא השתתף בשום מסיבות שלנו וכששאלנו למה הוא מחרים אותנו, הוא הסמיק, הצטדק והתפתל בגמגום לא אופייני, עד שהודה כי הוא לא נועד לשמחות".
לפתע זכאי זינק מכיסאו כנשוך נחש. "הרי אני מאחר לפגישה! איך לא הרגשתי שהזמן רץ". שלף כרטיס ביקור הושיט אותו ליחיאל ואמר, "מי יודע? אולי אי פעם תזדקק לי." חייך ורץ אל דלת היציאה.
יחיאל חש נטוש. הוא בהה בכרטיס שבידו ובמאפרה המלאה שעל השולחן. עורך הדין זכאי לא טרח לשלם כמובטח, אך יחיאל סלח לו. ממילא התכוון לשבת עוד קצת. בהתחשב בימיו התפלים בדרך כלל, ההצצה לחייו של הג'ינג'י, הסבה לו התרגשות שאין לה מחיר. במיוחד אהב את מסירותו של הג'ינג'י לאמו והתקנא בה. בנו יחידו עזב את הארץ.
יחיאל הצית סיגריה נוספת למרות שהבטיח לאשתו כי יימנע מעישון יתר.
זכאי הלעיט אותו בכל כך הרבה נושאים עד שיחיאל שקע בהרהורים על חייו שלו. הוא, שכל חייו ייחל לרגע שיתפנה לחלוטין משגרת עבודתו כמו גם מקריאת החומר המקצועי, שמח לצאת לגמלאות. כך יוכל להקדיש את כל זמנו לקריאה להנאתו בלבד, אבל חייו נעשו בכל זאת חדגוניים ותפלים.
"קפה בבקשה", ביקש מהמלצרית שבאה לרוקן את המאפרה. ושוב סיגריה, וכבר הוא מתכנן את כניסתו הדרמטית הביתה. לאה לא תתלונן על האיחור החריג, בתנאי שיספר לה לפרטי פרטים על האירוע של הג'ינג'י, ובלבד שישמיט את הקטע של בית הקפה. חבל שתקנא. לאה לא אהבה היעדרויות שלא בתפקיד, ולפי דעתה – הנאות חייבות להיות משותפות.
הוא ידע שלאה תחייך אליו ותאמר, "העיקר שחזרת הביתה בריא ושלם." מאז שבנם אורי היגר לבוסטון, יחיאל הפך למשענתה היחידה. אורי נסע תחילה לשנת שבתון, התמחות בכירורגיה פלאסטית, אך לימים התחתן עם גויה אמריקאית. השניים שלחו ללאה ויחיאל הזמנה לחתונה כולל כרטיסי טיסה ושהות במלון. אך עם הכלה והוריה לא מצאו שום שפה משותפת. החיוכים של הכלה ומשפחתה נראו להם כפרסומת למשחת שיניים, נטולי חמימות או התלהבות כנה. מאז החתונה לאה ויחיאל ביקרו בבוסטון רק פעם אחת. פגשו את הנכדים דוברי האנגלית, אך לא הצליחו לתקשר עמם. התחנחנו אליהם בפנטומימה וחיוכים, אבל הנכדים בהו בהם כמו היו עופות מוזרים.
לאה קיוותה למכתבים מאורי. מידי יום חיטטה בעומק תיבת הדואר, בייחלה למעטפת דואר אוויר בכתב ידו. אך לשווא. אחת לחודש הם הרשו לעצמם לטלפן לאורי ולשמוע את קולו. בשיחה האחרונה אורי הציע שאבא ירכוש מחשב ויתחבר לדואר האלקטרוני באינטרנט. יחיאל עוד לא רכש ולא התחבר. כלתם, מקפידה לשלוח לחותנים שלה ברכה לחג המולד ושנה טובה בצרוף צילומי שני נכדיהם.
לא פלא שלאה קינאה בידידותיה העסוקות עם הנכדים. עם השנים, יחיאל השתדל למלא את הריק ככל יכולתו, אך הריק נשאר ועד היום שניהם נזהרים מלשוחח על הסיבוך הרפואי בלידת בנם היחיד, סיבוך שמנע מהם להרחיב את המשפחה.
לאה ויחיאל נפגשו בתנועת הצופים. שניהם ילידי הארץ, ושניהם גדלו ללא פינוק ומותרות במשפחות קשות יום של מעמד הפועלים. לאה למדה בסמינר למורות ואילו יחיאל למד הנדסת בניין, מימן את לימודיו בעבודות מזדמנות במשמרות לילה, ובהמשך עבד בעיריית תל אביב-יפו.
דירתם הצנועה נרכשה במאמצים רבים ובעזרת משכנתא לפני שאורי נולד, ומאז הם טרחו לשמור עליה כאי של חמימות, תלו כמה הדפסים של ציירים ישראליים ושמחו בחלקם. בביתם שררו רוגע ושלווה ואיש מהם לא הרים את קולו.
יחיאל קם ממקומו ויצא מבית הקפה. הוא חזר לביתו המצוחצח כתמיד. לאה הבחינה שמשהו מטריד אותו, אך השתדלה שלא להציק ולא לנדנד וחי כיתה בסבלנות עד שישתף אותה בהרהוריו. יחיאל דיווח לה על קורות הבוקר בדרכו השקטה והמינורית. אלא שמאותו יום, משהו בכל זאת הטריד את מנוחתו, וימיו לא היו כקודם. לאה התקשתה לדובב אותו לשיחת חולין תפלה. יחיאל שקע בתוך עצמו, שקע בהרהורים על משמעותו של אותו רגע, והחיים בכלל. שקית האינפוזיה של עורך הדין ורדי כאילו טפטפה גם לתוכו סם מסתורי, שגרם לו לשנות את שגרת ימיו ולהתעניין בנושאים הקשורים בשואה. כשיחיאל התרצה לשתף את לאה במערבולת הרגשית אליה נסחף, ואף שהיא העניקה לו אוזן קשבת, היא יעצה לו להתרחק מהנושא הכאוב. די להם בשלהם, אמרה. יחיאל הציע לה להתלוות אליו לצפות בסרט "שואה" של קלוד לנצמן, אך היא סירבה בעקשנות.
בלית בררה הוא הלך לסרט לבדו. כשחזר אחרי שש שעות הוא התקשה להסתיר את הזעזוע העמוק ואת ההלם. יחיאל הצטער שלאה לא הייתה לידו כדי להיאחז בה בקטעים הקשים. מאז, סבל מסיוטי לילה, ולא אחת הוא צעק בשנתו: "אל תיקחו את אורי! לאה תגידי להם!" לאה לא ידעה איך להתמודד עם סיוטיו. היא ליטפה אותו, לחשה מילות חיבה ולא הניחה לו עד שהתעורר אל הלילה החשוך.
כבר שנים שיחיאל נהג ללכת לספריה פעמיים בשבוע. לובה, הספרנית בבית אריאלה בתל אביב נהגה בו בחביבות והאירה לו פנים. היא שמרה לו ספרים חדשים ותמיד הוכיחה ידע רב ורצון טוב. יחיאל לא ידע למה זכה בחיבתה. אולי משום צניעותו, משום שאף פעם לא נדחק ולא נדחף ולא התלונן ולא פעם ויתר על תורו בשעת לחץ . יחיאל העריך את לובה ואת שליטתה בכמה שפות.
בשיחות הקצרות שהם ניהלו פה ושם, הוא ניסה לדלות פרטים על חייה, כי אי אפשר היה להתעלם ממבטאה הפולני וכך גילה שהיא עלתה לארץ באונייה "אקסודוס" לאחר ששרדה ממחנות ריכוז ועבודה. ממשפחתה לא נותר איש ועל האונייה היא פגשה את משה, שריד מהעיירה שלה ובין השניים התפתחה תחילה ידידות יפה ואחר כך כשהם סיפרו זה לזה את קורות חייהם התחברו לתלות הדדית. עד שהספינה הגיעה לארץ, הם החליטו להתחתן.
לובה הציעה ליחיאל ספרים שנגעו ללבה ולקראת סוף השבוע אפשרה לו לשאול יותר מספר אחד, כנהוג. היום ראשון כשהשיב את הספרים, לובה הייתה פנויה ויחיאל העז לפנות אליה ישר ולעניין.
"סליחה לובה, אני יכול לשאול אותך אם ראית את הסרט "שואה?"
לובה הופתעה מהחדירה לפרטיותה. נכון שהם ניהלו לפעמים שיחות חולין, אבל יחיאל אף פעם לא שאל על מעשיה בשעות הפנאי.
"לא, לא ראיתי, יש לי את הסרט משלי כל לילה. שום סרט לא יכול לתאר את המציאות שהייתה שם. אני לא יכולה לראות סרטים בנושא השואה."
יחיאל הצטער על השאלה הבוטה, התנצל, בחר ספר מקרי שעמד על הדלפק ומרוב מבוכה נעלם מהר ככל האפשר. בדרכו הביתה כמעט וחצה את הכביש באור אדום, שקע במחשבות טורדניות על "הסרטים" שמציקים ללובה בשנתה. הוא זכר שהיא הייתה במחנה ריכוז והגיעה לארץ ב"אקסודוס". אבל לא קישר, היא תמיד חייכה. אישה יפה. בהחלט נורמאלית.
יחיאל נתקף בבולמוס קריאה על מלחמת העולם השנייה. קרא לתוך השעות הקטנות של הלילה, שהפך לבוקר. הוא היה אסיר תודה ללאה שתמכה בו והייתה לצדו כשנזקק לה.
אחד מעמודי התווך של נישואיהם היה הכבוד ההדדי, ומסירותם זה לזה לא נפגעה בשל עניינו הגובר והמשתק בנושא השואה. יחיאל המשיך למלא את המשימות שלאה הטילה עליו ומדי בוקר יצא לקניות של דברים אלו ואחרים שנרשמו בפתק.
באחד הימים יחיאל נתקל במודעת פרסומת במחיר מפתה לנופש בירושלים.
"לאה, אני מציע לך ירח דבש שני בירושלים," אמר.
לאה התלהבה. השינוי נראה לה מבשר טובות. יחיאל הזמין מקום, לאה החלה בהכנות. למחרת היום קנתה לעצמה מלתחה חדשה, השקיעה בתכשירי קוסמטיקה ובעיצוב שערה.
ביומיים הראשונים הם טיילו בסמטאות המוכרות להם. בערבים לאה צפתה בטלוויזיה ויחיאל שקע בקריאת הספרים אותם רכש "בשבוע הספר". על פי ההצעה של לובה, הוא קרא גם את ספרו של ויקטור פרנקל, "אדם מחפש משמעות". הספר ריתק אותו.
ביומם השלישי בירושלים, בעת ארוחת הבוקר, יחיאל הציע ללאה לבקר במוזיאון "יד ושם". לאה, שבדרך כלל כיבדה את רצונו, לא יכלה לכבוש את זעמה והתפרצה.
"יחיאל, אתה הורס את חייך וחיי! אתה נאנח בלילה ואני רואה שמצבך הולך ומחמיר. תגיד, למה לך להסתכל בזוועות שבמוזיאון? זה מיועד לגויים מחו"ל ולפוליטיקאים! מה ייצא לך מהביקור במוזיאון, בשביל זה באנו לנופש?"
יחיאל בהה באשתו בתימהון, התעקש, והלך למוזיאון לבדו. לאה הלכה לבקר בקניון החדש. הוא שהה שם עד שעת הסגירה. ביציאה גילה את חנות המוזיאון ורכש שני ספרים מאת פרימו לוי .
כשחזר למלון, לאה ישבה מול הטלוויזיה. הוא נכנס בזהירות, פסע בצעדים כשל הפנתר הוורוד שעל המרקע. היא בחנה את יחיאל שנראה חיוור, כאילו אזל הדם מפניו, אך לא אמרה דבר, כבשה את כעסה והודיעה לו שהיא כבר אכלה. כשיחיאל רצה לספר לה את מה שראה, היא מיאנה לשמוע.
"עזוב, בוא נפסיק עם זה! די לי! אני רוצה לחזור הביתה."
יחיאל רצה לכרוך ידו סביב מותנה, אבל היא נרתעה.
בלילה הם ישנו גב אל גב.
בארוחת בוקר ניסה יחיאל לשתף אותה שוב בהוויותיו.
"לאה, אני חוזר למוזיאון, אולי תצטרפי אלי הפעם? חשוב לי שתראי לפחות את היכל הילד", התחנן.
"הרי אמרתי לך שאני חוזרת הביתה!"
"לאה, יש ביד ושם ביתן לאמנות של יוצרים בעת השואה ואחריה. עוד לא ביקרתי בו, כי רציתי לראות את התצוגה אתך. אני מבקש, בואי, אני בטוח שלא תצטערי."
לאה נכנעה. כמצופה, לאה נכבשה על ידי הציורים והפסלים המרגשים, התעכבה ליד כל תמונה ופסל כמהופנטת. יחיאל היה מרוצה.
"אם אנחנו כבר כאן, בואי ניכנס גם להיכל הילד."
הכוכבים הזעירים ריצדו, שמות הילדים הדהדו וגילם הצעיר נגע לליבם. יחיאל ולאה יצאו מהיכל הילד נרגשים, שותקים ועיניהם לחות ומושפלות.
בערב לאה התקשרה לאורי בבוסטון. אורי נדהם ונבהל, התפלא שכך סתם ההורים דורשים בשלומו מהנופש בירושלים.
בוקר אחד יחיאל הרים את העיתון המקופל שציפה על סף הדלת וסקר ברפרוף את הכותרות. ברוב הימים לא הגיע לעמודים הפנימיים, אלא שבאותו בוקר, בעודו מקפל העיתון כדי שלאה תוכל לקרוא בו ביסודיות, מבטו נתקל בשלוש מודעות אבל גדולות:
"בצער רב הרינו מודיעים על מותו הפתאומי של עו"ד נתן ו ר ד י
ההלוויה תצא היום, יום א' בשעה 15.00 מבית האם לובה ורדי ,
רח' מאנה 13, לבית הלוויות בקרית-שאול.
יחיאל לא ידע איך להסביר ללאה שהוא חייב להשתתף בלוויה, בעצם גם לא היה מעוניין לספר לה על לובה. וכך עשה. הוא הקפיד להתלבש יפה ומכובד. הרגיש שייך ורצה לכבד את לובה, אם היא בכלל תשים לב שגם הוא מצטופף בין האבלים הרבים לתת לבנה את הכבוד האחרון. לפתע הרעידו אותו טפיחה עזה על שכמו. עורך דין זכאי מבית הקפה: "אתה רוצה טרמפ אחרי הלוויה?"
יחיאל בז לחוסר הטקט של האיש. אותו איש, שדאג לסידור התחבורה, עוד לפני שהתחיל טקס הקבורה. "לא, תודה!" והתרחק ממנו מהר ככל האפשר כדי לתפוס מקום טוב וקרוב ככל האפשר ללובה. קשה היה לו עם סבלה של הספרנית שלו, נושכת את שפתיה בניסיון לעצור זעקה.
הוא חש צורך להתקרב אליה, להיות לה למשענת ולאחוז בידה. כמובן שהתאפק ולא העיז לזוז ממקומו. עמד מולה למרגלות הבור ולא הסיר את עיניו ממנה. כל כך קיווה שתבחין בנוכחותו. להרף עין נדמה היה לו כי מבטיהם נפגשו, אבל הוא לא בטוח בכך. אילו ידעה כמה הוא רצה בכך, אילו ידעה כמה הוא חשק בה במשך כל השנים ובמיוחד ביום הקשה הזה. יחיאל הרגיש שייך. הצטופף בין האבלים הרבים, נדחק ונדחף כדי להתקרב ללובה. עצם את עיניו ובדמיונו ראה את מפית המעומלנת,ועליה פירורי חייו של המנוח.
סיפור זה מושתת על מציאות. מפאת כבודו של המנוח, שיניתי את הפרטים המזהים.
ורה מייזלס - סף הכאב 