עמוסה בסלים, טיפסתי על שמונים ושתים המדרגות המובילות לדירת הגג שלנו. רצועות הסלים חתכו באצבעותי, לא הייתה לי יד פנויה להישען על המעקה. בקומה השלישית כבר נגמר לי האוויר, הנחתי את הסלים למנוחה קצרה. כשנכנסתי הביתה, צהלו הילדים. "אמא! איזה יופי שבאת מוקדם. עכשיו בטח תסכימי להוריד לנו את הדומינו שלך. אפילו גמרנו להכין את השעורים וסידרנו את החדר. את יכולה לבדוק!"
בקושי נשמתי. לא ידעתי מה לעשות קודם. בדרך כלל אני חסכנית בחיבוקים, אבל הפעם באופן מפתיע משכתי את יעלי אל חיקי, חיבקתי ונישקתי אותה, ועופר כמובן הצטרף אלינו.
"ילדים, קודם תעזרו לי לשים את הקניות במקום, ואת יעלי תכיני לי בבקשה כוס קפה. אחרי הקפה אני מבטיחה להוריד לכם את הדומינו." ידעתי שזו סחיטה, אבל בכל זאת ניצלתי את טוב ליבם לקצת תשומת לב שהייתה חסרה לי כל כך. יעל הביאה את הקפה על מגש ועופר הוסיף שתי עוגיות על מפית. כהרגלי, היצתתי סיגריה ושקעתי בזיכרונות. בהיתי באין נקודה. קולו של עופר, "אימא, ייפול לך האפר", החזיר אותי למציאות.
"כן, ילדים, מילה זו מילה, אני אביא את הדומינו, אבל בתנאי שתרחצו ידיים טוב טוב בסבון".
בינתיים גררתי כסא אל הארון שבחדר השינה, על הכסא הוספתי ספרים עבי כרס שיעזרו לי להגיע אל המחבוא הגבוה. התקשיתי להגיע אל הדומינו. לרגע נבהלתי וחששתי שהדומינו נעלם, עד שאצבעותיי נגעו בקופסת עץ עטופה במצעים להגן עליה. קופסת הדומינו דמתה לקלמר עץ עם מכסה שקוף משנות הארבעים. על הקופסה היה רשום שם קשה לזיהוי. אבני הדומינו היו עשויות לוחיות שן פיל ועליהן הנקודות השחורות. בינתיים הילדים הגיעו בריצה, מושיטים ידיים מריחות לבדיקה, והדומינו ניתן להם. יעל ועופר ברחו עם האוצר לחדרם. מבעד לקיר הדק שמעתי את עופר בן השבע שואל את יעל "תגידי מה יש לאימא עם הדומינו שהיא כל כך מחביאה מאיתנו?" אבל יעל הבכורה, המבוגרת ממנו בשלוש וחצי שנים, לא ידעה מה לענות לו, רק: "תעזוב, מה איכפת לך, נדמה לי שאפילו אבא לא יודע על הדומינו".
אב ילדי באמת לא היה שותף לסוד הדומינו. גם בשנים הטובות בינינו, לא רצה לדעת דבר על כל מה שהטריד אותי. למעשה חיינו בנתק. כששמעתי שהילדים סקרנים למה אני שומרת כל כך את הדומינו, כמעט התפתיתי לספר להם כיצד הדומינו הגיע לידי. ידעתי שאם אספר, תהיינה לכך השלכות שאצטער עליהן, לכן העדפתי לדחות את ההחלטה ופניתי למטבח לבשל. קיוויתי שהעיסוק בשגרה ישכיח וירגיע את המתח שהשתלט עלי. בקשת הילדים למשחק הדומינו גרמה לי להתלבטויות מתי לשוחח איתם על הגטו. ידעתי עדיין מוקדם לסבך אותם בסינדרום הדור השני.
בינתיים במטבח, חשקתי ב"אושר גנוב", שהתבטא באכילת סרדינים. ידעתי שהילדים עסוקים ולא יפריעו לי. על שולחן המטבח פרסתי לי נייר עיתון, עליו הנחתי את קופסת הסרדינים הפתוחה ובלעתי אותם במהירות, כאילו מישהו יבוא ויחטוף לי מהם. אחר כך קיפלתי את העיתון על הקופסה הריקה, עטפתי אותה בעוד עיתונים להסוות את הזלילה ואת הריח. לא, לא ייקחו לי מהידיים את הפרוסה המקושטת בסרדינים, כמו לילדים שהיו בגטו טרזיינשטט לפני, ונשלחו לאושוויץ. כשאני הגעתי לגטו בגיל שמונה, בית הילדים היה כמעט ריק. כשנה לפני כן, הגרמנים חיכו לביקור של הצלב האדום. הוציאו את הילדים, הלבישו אותם בבגדים חגיגיים ובידיהם נתנו סנדוויצ'ים עם סרדינים על לחם לבן וביקשו לא לאכול אותם עד שיבואו האורחים. המטרה הייתה להציג לצלב האדום את התרמית כאילו הילדים מטופחים ושבעים. בתום ביקור הצלב האדום, נאספו הפרוסות במהירות, ציוו עליהם לפשוט את הבגדים החגיגיים כי ההצגה בפני אנשי הצלב האדום נגמרה. כשחזרו לבית הילדים בבגדים הבלויים ובקיבה מקרקרת, הושכבו על הדרגשים. חלק מהילדים יבבו ושאלו "למה לקחו את הפרוסות? הרי היינו ילדים כל כך טובים, עמדנו וחייכנו יפה לאורחים כמו שאמרו לנו."
אני מודה שהתביישתי באכילתי החפוזה והכפייתית הזו, ועוד בסתר. למזלי, הילדים היו שקועים במשחק הדומינו בחדרם. אט אט סיימתי את עיסוקי במטבח. "ילדים, נקניק או גבינה צהובה בתוך הסנדוויץ'?" צעקתי לחדרם. עופר הופיע במטבח, מתחנחן: "שימי לנו בסנדוויץ' מה שבא לך. אבל אולי תעשי לנו לארוחת ערב פלאפל וצ'יפס כמו שאבא עושה לנו לפעמים?"
"זה לא מצליח לי, אבל אחרי שתחזירו לי את הדומינו ותתקלחו, אכין לכם בלינצ'ס".
"יופי", שמח עופר. בתשע בערב, יחסית מוקדם, הילדים כבר נרדמו.
עברו שנים, אני הובהלתי לבית הספר של יעל, כי היא לא הרגישה טוב וקדחה מחום גבוה. הזמנתי מונית שהמתינה ליד שער בית הספר כדי שנגיע לרופא במהירות. למזלנו במרפאה לא היה תור. האבחנה הייתה אנגינה. מצוידות בתרופות הגענו הביתה. יעל נפלה על המיטה ומיד נרדמה. אני צלצלתי למקום עבודתי ובקשתי כמה ימי חופשה.
כשעופר הגיע מבית הספר, שאל בהתפעלות, "מה אתן עושות בבית כל כך מוקדם?!" כששמע שיעל חולה, אמר, "גם המורה שלנו חולה, אין שעורים."
עופר אהב את הרעיון שארוחת צהריים ביום חול מוגשת להם על ידי, מעשה נדיר בביתנו. בסיום הארוחה, כשכל מטלות הבית בוצעו, עופר שמע את קולי התקיף קורא לו בזעם, "אפשר לדעת ממתי הסנדוויצ'ים המעופשים מונחים כאן בילקוט?"
"אמא, הרי אמרת לנו לעולם לא לזרוק אוכל!" נדהמתי מהחוצפה ומהפרשנות שלו לגבי השחתת מזון. "אז מה אתה אוכל בהפסקות? "עופר, שלמד שלא כדאי לשקר, ענה בכנות, "אני אוכל חומוס בפיתה מהקיוסק של מושיקו".
"ומאין הכסף?" בראש מורכן ומבויש, הוא הודה שאבא נותן לו מדי פעם.
"עופר, יכולת להגיד לי, הייתי מכינה לך חומוס בפיתה והיית חוסך לך את הכסף לבזבוזים אחרים."
יעל לא אהבה את הוויכוח ויצאה מהמיטה להיות נוכחת, בשומעה אותו מתגונן: "אימא סליחה, אל תעלבי אבל אין כמו הכיף אצל מושיקו, פעם כשתהיי בשמירה אני אזמין אותך לאכול אצלו על חשבוני." יעל הצטרפה לשיחה, "אימא, עזבי אותו, כולם מתפלחים בהפסקה לקיוסק, את מעוניינת שעופר שלנו יהיה חריג?"
לא, אני לא רוצה שילדי יהיו חריגים, ולכן סיכמתי איתם שאפסיק לצייד אותם בסנדוויצ'ים והצעתי להם להגדיל את דמי הכיס. דאגתה של יעל לאחיה מצאה מאד חן בעיני. חשוב לי שבין הילדים יהיה קשר טוב גם אחרי מותי וכל האירוע של הסנדוויצ'ים הביא אותי למסקנה שאכן הילדים דואגים אחד לשני. נהניתי לשמוע את יעל נוזפת בו כשהסתגרו בחדרה. "עופר, אני לא מבינה איזה טמבל אתה, הרי יכולת להיפטר מהסנדוויצ'ים כמו שאני עושה ולא לאגור אותם בילקוט. אתה יודע כמה אימא רגישה לבזבוז אוכל."
אחרי יומיים, יעל עדיין עם קצת חום. אני התחלתי לנקות מדפים בארונות ולמיין בגדים. מדי פעם ניגשתי ליעל לשאול אם היא רוצה לשמור בגד מסוים. באחת הפעמים כשנכנסתי לחדרה הצעתי לה את הדומינו, אולי נשחק בו שתינו. יעל הסתכלה בי בתימהון וענתה אפילו קצת בגסות, "אימא, מה אני ילדה קטנה? מה איתך? אבל אולי תסבירי לי מה יש לך עם הדומינו שהוא כל כך קדוש לך?"
לא הגבתי, פניתי לחדר השינה, נשכבתי ליד ערמות הבגדים, הדומינו בידי, הזיכרונות חוזרים אלי גלים גלים, ובתוך כל המערבולת, השקעתי מאמץ לתמצת את קורות הדומינו. חשתי איזה לחץ בחזה, מערבולות ומחושי ראש. נטלתי כדור הרגעה. כשהתאוששתי, פתחתי את דלת חדרה של יעל, לספר לה על הדומינו. עוד בטרם הספקתי להניח רגל בחדרה, ראיתי את יעל שקועה בקריאת ספר, בלי להרים ראש אמרה, "אמא, אם לא איכפת לך אני זקוקה לשקט. תני לי לסיים את קריאת הספר במנוחה, כי אני בקטע מאד מותח."
התקפלתי כמו שבלול, סגרתי בעדינות את הדלת, זזתי על קצות האצבעות להטמין את הדומינו ואת עצמי במחבואנו הקבוע. חלפו שנים ויעל הייתה כבר בכיתה י"א. שבועיים לפני יום השואה היא ביקשה לשוחח איתי ביחידות.
"אימא, המחנכת שאלה בכיתה, למי יש קרובים, סבא, סבתא או דודים, שיסכימו לספר על מה שעבר עליהם בשואה. אני הצבעתי ואמרתי שאולי את תסכימי. אני מקווה שזה בסדר מצידך שהצעתי אותך. את חושבת שתהיה לך עם זה בעיה?" וכאן התברר לי, שלמרות שלא דיברתי עם הילדים אודות השואה, הם כנראה בכל זאת ידעו.
"יעל, אני אבוא ברצון. את בטוחה שלא תרגישי נבוכה?" יעל ענתה בביטחון, "אימא אני בטוחה, אחרת לא הייתי מציעה אותך. את יודעת, החבר'ה אמרו לי, שבכלל לא רואים עלייך שהיית שם. אז טוב אמא, אני אגיד למחנכת שהסכמת ומחר היא תתקשר אליך לתאם את הפרטים."
"הלו, אימא של יעל?" שמעתי את קולה של המחנכת.
"כן" אישרתי, והמחנכת המשיכה את המונולוג. "רציתי לעדכן אותך בקשר לעדות שהסכמת לתת לנו בכיתה. עלייך לבוא ביום השואה קודם כל לחדר המורים, ואני אחכה לך שם. השיעור יהיה ארבעים וחמש דקות. אז קבענו, בתשע בבוקר, בחדר המורים, תודה ולהתראות." המחנכת לא חיכתה לתגובה, לא שאלה אותי על מה אדבר ואיך שרדתי את השואה, ישר טרקה את השפופרת. צליל החיוג נשמע באוזני כנתק גמור בינינו. אחרי שהיא סיימה את דבריה, בלי לתת לי אפשרות להגיב, התעצבנתי. היו לי ציפיות אחרות, חשבתי להתייעץ איתה על מה כדאי לשים את הדגש, חשבתי לשאול אותה מה הם למדו בקשר למלחמת העולם השנייה, רציתי שהמחנכת תתעניין בי ולא תראה אותי ככלי הממלא לה "שעור". הפריע לי שהיא מגדירה את נוכחותי ביום השואה אצל תלמידיה כ"שעור". נוסף על כך נדמה היה לי, כי הטון הפיקודי לא מתאים כאן כשהיא מדברת אל מתנדבת. חשתי כראויה להתעניינות מינימלית מהמחנכת על מה ידובר בפני הכיתה. לתומי קיוויתי להיפגש איתה ולגבש את תוכן דברי. לתמצת שלוש שנים של סבל תחת השלטון הנאצי בארבעים וחמש דקות נראה לי מסובך. אף פעם לא דברתי בפני אנשים על עברי בשואה, ובכל זאת, מאחר ונעניתי להזמנתה של יעל, מה שהדריך אותי היה הצורך לא לאכזב אותה. היו לי התלבטויות באיזה אופן לגשת אל הכיתה כדי שזה יעניין אותם ולא תהיינה הפרעות שיפגעו בי. כיוון שהיו לי יותר מעשרה ימים עד יום השואה, מצאתי באחד הספרים את מפת אירופה עליה מסומנים כל מחנות העבודה, ההשמדה והגטאות. שכפלתי כמות שתספיק לכל תלמיד. סימנתי על המפה את מחנה הריכוז סרד, אושוויץ וטרזיינשטט במדגיש צהוב. היה לי בבית מכשיר הקלטה ודברתי אליו כאילו אני בפני הכיתה. שמעתי את עצמי, שיניתי, דילגתי ושוב הקלטתי. בכל עשרת הימים הייתי שקועה במחשבות על העיקר והטפל, בלי לדעת איך אעמוד בזה.
בלילה שלפני המפגש לא עצמתי עין. הכנתי לי בראשי פרקים על מה כדאי לספר. אחר כך התלבטתי באיזה לבוש להופיע. פסלתי את השחור, למרות שבחיי יום יום אהבתי חולצות שחורות. לא רציתי לעורר רחמים או מסכנות. לבסוף בחרתי בחצאית חקי עם חולצה לבנה. הוספתי לי עגילים והתאפרתי לקראת הפגישה המרגשת. כתמיד הקדמתי ברבע שעה, אולי המחנכת תקדים גם היא, ואוכל לברר איתה מה עדיף להדגיש. בחדר המורים שאלו את מי אני מחפשת. מששמעו שאני אימא של יעל ובאתי לספר על הישרדותי בשואה, הציעו לי תה, אבל אני לא יכולתי לבלוע דבר. לעומת זאת המחנכת איחרה, היה פקק תנועה, התנצלה. לא היה זמן לקפה אבל היא אמרה שבכיתה התורנים קיבלו הוראה להכין לי כוס מים על השולחן. כשנכנסנו לכיתה השתררה דממה. אני לא ידעתי האם זה בגלל הפחד מפני המורה או בגלל הכבוד שרוחשים לאורחת. הוצגתי בפני הכיתה. ילדים רבים הכרתי עוד לפני כן, כי היו מתארחים אצלנו בימי ההולדת של יעל. המחנכת פינתה את מקומה מהבמה ובקומתה המרשימה נעמדה ליד הדלת. נוכחותה ליד הדלת עם ידיה שלובות מאחורי גבה, נתנה לי הרגשה שהיא ממלאת תפקיד של זקיף בשמירה, שמא התלמידים יברחו לה. אני חילקתי את המפות וחזרתי אל מקומי שעל הבמה. הבטתי בתלמידים שנראו כמהופנטים. לפתע תקף אותי פיק בירכיים. נאחזתי בשולחן ושאלתי את התלמידים אם זה בסדר שאשב. הופתעו מהשאלה הפרוזאית וענו כמו במקהלה, "כן!"
הרשימה שהכנתי נשארה בכיס. כל אשר רשמתי לעצמי נראה לי מיותר. העדפתי לדבר אליהם באופן של שיחה ולא כהרצאה פרונטאלית. בהתחלה הקדמתי להסביר את הסיבה שבגללה הסכמתי לבוא.
"אני באתי אליכם הודות ליעל. אני לא מקצועית לתת הרצאה או שעור בנושא השואה. כל מה שאני מסוגלת לספר אלה השנויים הפתאומיים שנפלו עלי כשהייתי בת פחות משש – בזמן חופשת הפסח אצל הסבתא שלי בכפר. אחותי עליסקה הייתה כבר בכיתה ד' ואני רק בגן. גרנו עם הוריי בעיר פרשוב שבסלובקיה ובחופשות היינו מבלים אצל הסבתא בכפר או בעיירה. באותה שנה, אלף תשע מאות ארבעים ושתיים, לפני ליל הסדר, כשכל ההכנות בעיצומן, נכנסו אנשים מפחידים עם רשימות והורו להם לארוז לקראת ההתייצבות בתחנת הרכבת. ייתכן שהגדולים הבינו במה מדובר, אני כמובן שלא. כשבאו לקחת אותם, העוזרת של הסבתא, שאת שמה לא אשכח, מרישקה קראו לה, אמרה להם שאנחנו בוודאי לא ברשימות ולכן היא מתחייבת להחזיר אותנו להורי. מרישקה הייתה נוצרייה והם הסכימו. כדי שלא יתחרטו, מרישקה דחפה אותנו לחדר קטן ואנחנו הסתכלנו מבעד לחריץ במה שהתרחש. למעשה היא הצילה את חיי ואת חיי אחותי. אני לא ידעתי שהמלחמה התחילה כבר לפני שלוש שנים. כל מה שאני מספרת זה מגובה העיניים של ילדה קטנה. אולי זה ייראה לכם מוזר, אבל עד לרגע של המהומה והחרדה שנשקפה מעיני סבא וסבתא כל זיכרונות הילדות והשלווה שלפני כן נמחקו לי. אני לא זוכרת את בית הורי שהיה לנו, לא זוכרת דובי או בובה, כלום! לעומת זאת הזיכרונות לא מרפים ממני מאז שקלקלו לי את ליל הסדר והמשפחה הגדולה נעלמה לי. מרישקה החביאה אותנו בביתה עד שנודע לה שהמשלוחים פסקו. לאחר שהביאה אותנו להורי שניצלו מהטרנספורט (משלוח), נדדנו ממקום למקום מסומנים כתת אדם. נאלצנו לענוד את הטלאי הצהוב בצורת מגן דוד, אסור היה ליהודים ללמוד בבית ספר, להחזיק חית מחמד או לשבת בפארקים".
הפסקתי לרגע, לגמתי מהמים, הבטתי בעיני התלמידים. חלקם השעינו את ראשם על היד, התלמידות נשענו זו על זו. ההקשבה הייתה מוחלטת. חששתי שאני מעמיסה עליהם יותר מדי והחלטתי לקצר כמה שאפשר.
"התחבאנו ביערות בשלג עד שקפאנו והמזון שלקחנו איתנו נגמר. בימים האחרונים ניסינו להחזיק מעמד עם שתיית שלג מומס בעזרת נר, קוביית סוכר ועיגול מהנקניק האחרון שנותר לנו. הגרמנים חיפשו אותנו ואת הפרטיזנים עם כלבי גישוש. אני זוכרת איך שמעתי אותם ממש קרובים. אנחנו היינו מחופרים בתוך שלג, חונקים שיעול, שומרים על דממה מוחלטת. למזלנו הכלבים לא הצליחו להריח שאנחנו שם. לבסוף נכנענו לקור ולרעב וירדנו מהיער. זה היה בספטמבר ארבעים וארבע. הגרמנים תפסו אותנו מיד. לקחו אותנו למחנה איסוף ועבודה ששמו סרד. תוכלו למצוא אותו על המפה.
הילדים הביטו במפה, זה לקח קצת זמן וטוב שכך. המשכתי, "אני חייבת להודות שהיה לי כיף בסרד. הכניסו אותנו לצריפים, מוגנים משלג ומקור. האוכל במחנה הזה היה טוב מאוד בשבילי. קיבלנו לחם, מרק חם וריבה. היו שם הרבה ילדים. לי כבר מזמן לא היה שום צעצוע כי ברחנו ליער בחיפזון וסחבנו מזון ובגדים חמים בלבד, אבל בסרד היו ילדים שהיו להם משחקים ואני נהניתי לשחק איתם.
ביום אחד הוציאו את כולנו מהצריפים למיין אותנו, מה שנקרא הסלקציה. אבי נלקח בין הגברים, ואימא אחותי ואני, לצד אחר, עם הזקנים. הובלנו לרציף של תחנת רכבת (כבר בלי אבא) ונדחפנו לקרונות של בהמות. אחרי חמישה ימים, בקור אירופי של חודש דצמבר, הגענו לאושוויץ, שם לא רצו אותנו כי תאי הגזים נפגעו, והמשכנו לטרזיינשטט. אני הייתי חולה מאד, קדחתי בחום גבוה ולא יכולתי לבלוע ולנשום.
אני לא רוצה להתעכב מה עבר עלינו בתוך הקרונות כי ודאי שמעתם או קראתם. מהקרונות, האחרים צעדו לתוך הגטו, אבל אותי הביאו בעגלה לבית החולים של הגטו. מיטב הרופאים היו בבית החולים, אני זוכרת חיוכים, ליטופים ומילים מרגיעות. לא היה להם חדר ניתוח עם תרופות או חומר הרדמה, במילים טובות הושיבו אותי על כסא וקשרו לי אל רגלי הכסא את הרגליים ואת הידיים. הסבירו לי שמוכרחים להוציא לי את השקדים, אבל אם אתנהג יפה ולא אזיז את הראש, אקבל פרס. הייתי כבר בת שמונה. תאמינו או לא, אני נהניתי מכל תשומת הלב החמה שהם העניקו לי. אפילו הגה לא הוצאתי וגם לא בכיתי. לא שאלתי איפה אימא ואחותי. אחרי המסע המסויט בקרונות בלי אוכל ומים הגעתי לאנשים נחמדים שדואגים לי מלטפים אותי ומחיכים אלי. לא זכור לי כאב, רק המיטה הנקייה בבית החולים, שם השכיבו אותי אחרי הניתוח. האחות הביאה לי את הפרס – משחק דומינו."
הצטערתי שלא הבאתי לכיתה את הדומינו להשוויץ בו. המשכתי לספר.
"אמי ואחותי באו לבקר והייתי מאושרת. רק אחרי הרבה שנים התברר לי שהדומינו היה של ילד שנשלח לאושויץ. אחרי כמה ימים הועברתי אל אחותי לבית הילדים ואמא הייתה בביתן של נשים עובדות. למזלנו, אמא שובצה לעבוד במטבח. לעתים באה אלינו עם "סוכריות" שאלתרה מתפוחי אדמה וריבה. אני לא אמרתי לאף אחד כמה אני מתגעגעת לאבא. בבית הילדים היו לנו מדריכים ומדריכות שהעסיקו אותנו בציור ומלאכות יד מכל מיני שאריות שארגנו. סיפרו לנו סיפורים שזכרו, כי הלימודים היו אסורים. אני ידעתי רק לחתום את שמי באותיות דפוס ובאמת אחרי המלחמה זיהיתי את הציור שלי במוזיאון כששמי חתום באותיות דפוס. מאוד התרגשתי. בשמונה במאי ארבעים וחמש נגמרה המלחמה ושערי הגטו נפתחו לחופש."
קמתי מהכסא, רגליי התייצבו, הוצאתי מהכיס את הרשימות שהכנתי, לבדוק אם פסחתי על משהו שנראה לי חשוב. בכיתה דממה, פה ושם נשמע רשרוש המפות ולחשושים. כיוון שנשארו לפחות עשר דקות עד לצלצול פניתי אליהם, "אולי יש לכם שאלות?" הכיתה גילתה ערנות מדהימה, המחנכת התייצבה לידי והחלה לרשום על הלוח את סדר המצביעים.
ירון שאל: "אנחנו שמענו שהגטו שלך היה דווקא נוח, גטו לדוגמה. אז ממה סבלתם?"
"נכון", עניתי, "הגטו היה לכאורה טוב ליהודים, אבל זאת הייתה תרמית נבזית. היה שם רעב מחפיר, צפיפות בלי תנאים סניטריים. הקשישים נפטרו מרעב. לנו היו כינים, מורסות וכל מיני מחלות בלי תרופות. הוחלט כי את המזון המועט יחלקו בצורה שלילדים יינתן יותר, כי הם העתיד. אני בהחלט זוכרת רעב, עובדה כי בבוא השחרור אלה שזכו לו, נותרו עור ועצמות. זמן רב נדרש להתאוששות גופנית ונפשית."
אסנת שאלה: "מה קרה לאבא שלך, לאן הוא נשלח? אני מקווה שהוא חזר אליכם."
"אבא הובל לסקסנהאוזן, למזלו היה איש חסון ואופטימי. הוא ניצל בזכות התושייה שלו. כשכבר היה באפיסת כוחות, הוא החליף את חולצתו עם המשולש הצהוב, המסמן את היהודים, בחולצה של אסיר פוליטי שמת לידו. אבא ניצל בזכות היחס המועדף לאסירים פוליטיים. שלושה חודשים חיכינו עד שחזר אלינו."
ענת שאלה כמה מבני משפחתי נספו, ועל השאלה הזאת לא יכולתי לענות.
איתן שאל, "אנחנו שומעים מדברייך שבעצם אין לך ילדות. את אומרת שנמחקה לך כל התקופה עד גיל שש, שנאלצת להתבגר מהר. ידוע שמבוגרים מתגעגעים לילדות, משווים תצלומים עם ילדיהם באותו גיל, אז למה את מתגעגעת? מה נשאר לך?"
נדהמתי מרמת השאלה האינטליגנטית, התלבטתי מה אפשר לענות על זה, ובכל זאת, "איתן, זו שאלה מפתיעה! לא התכוננתי אליה. אני לא יודעת למה אני יכולה להתגעגע. מה נשאר לי מהילדות?" השתרר שקט מביך, מצפים לתשובה.
"מצאתי מה נשאר לי!", הרמתי את קולי, " הדומינו , ש…."
פתאום נבהלתי מצלצול צורמני של פעמון המודיע על תום השיעור זמן להפסקה. המחנכת עלתה בזריזות על הבמה ונכנסה לדבריי באמצע המשפט, הודתה לי בשם הכיתה ויצאה. רק חלק קטן מהתלמידים יצאו בעקבותיה. יעל זינקה אלי וללא בושה חיבקה אותי ולחשה באוזני, "אימא אני כל כך גאה בך".
אחרים התגודדו סביבנו, המטירו עלי עוד ועוד שאלות. בפינה בספסל אחורי נשארה תלמידה שרכנה על השולחן ובכתה. ניגשתי לנחם אותה והיא אמרה, "עכשיו אני מבינה את הסבא העצוב שלי."
המפגש בכיתה נתן סוף סוף מענה ליעל שלי על חולשתי לדומינו.
"אמא, אני אוהבת אותך". קיבלתי ממנה עוד חיבוק, וכך, שלובות זרוע, יצאנו מהכיתה.
