הדומינו

עמוסה בסלים, טיפסתי על שמונים ושתים המדרגות המובילות לדירת הגג שלנו. רצועות הסלים חתכו באצבעותי, לא הייתה לי יד פנויה להישען על המעקה. בקומה השלישית כבר נגמר לי האוויר, הנחתי את הסלים למנוחה קצרה. כשנכנסתי הביתה, צהלו הילדים. "אמא! איזה יופי שבאת מוקדם. עכשיו בטח תסכימי להוריד לנו את הדומינו שלך. אפילו גמרנו להכין את השעורים וסידרנו את החדר. את יכולה לבדוק!"

בקושי נשמתי. לא ידעתי מה לעשות קודם. בדרך כלל אני חסכנית בחיבוקים, אבל הפעם באופן מפתיע משכתי את יעלי אל חיקי, חיבקתי ונישקתי אותה, ועופר כמובן הצטרף אלינו.

"ילדים, קודם תעזרו לי לשים את הקניות במקום, ואת יעלי תכיני לי בבקשה כוס קפה. אחרי הקפה אני מבטיחה להוריד לכם את הדומינו." ידעתי שזו סחיטה, אבל בכל זאת ניצלתי את טוב ליבם לקצת תשומת לב שהייתה חסרה לי כל כך. יעל הביאה את הקפה על מגש ועופר הוסיף שתי עוגיות על מפית. כהרגלי, היצתתי סיגריה ושקעתי בזיכרונות. בהיתי באין נקודה. קולו של עופר, "אימא, ייפול לך האפר", החזיר אותי למציאות.

"כן, ילדים, מילה זו מילה, אני אביא את הדומינו, אבל בתנאי שתרחצו ידיים טוב טוב בסבון".

בינתיים גררתי כסא אל הארון שבחדר השינה, על הכסא הוספתי ספרים עבי כרס שיעזרו לי להגיע אל המחבוא הגבוה. התקשיתי להגיע אל הדומינו. לרגע נבהלתי וחששתי שהדומינו נעלם, עד שאצבעותיי נגעו בקופסת עץ עטופה במצעים להגן עליה. קופסת הדומינו דמתה לקלמר עץ עם מכסה שקוף משנות הארבעים. על הקופסה היה רשום שם קשה לזיהוי. אבני הדומינו היו עשויות לוחיות שן פיל ועליהן הנקודות השחורות. בינתיים הילדים הגיעו בריצה, מושיטים ידיים מריחות לבדיקה, והדומינו ניתן להם. יעל ועופר ברחו עם האוצר לחדרם. מבעד לקיר הדק שמעתי את עופר בן השבע שואל את יעל "תגידי מה יש לאימא עם הדומינו שהיא כל כך מחביאה מאיתנו?" אבל יעל הבכורה, המבוגרת ממנו בשלוש וחצי שנים, לא ידעה מה לענות לו, רק: "תעזוב, מה איכפת לך, נדמה לי שאפילו אבא לא יודע על הדומינו".

אב ילדי באמת לא היה שותף לסוד הדומינו. גם בשנים הטובות בינינו,  לא רצה לדעת דבר על כל מה שהטריד אותי. למעשה חיינו בנתק. כששמעתי שהילדים סקרנים למה אני שומרת כל כך את הדומינו, כמעט התפתיתי לספר להם כיצד הדומינו הגיע לידי. ידעתי שאם אספר, תהיינה לכך השלכות שאצטער עליהן, לכן העדפתי לדחות את ההחלטה ופניתי למטבח לבשל. קיוויתי שהעיסוק בשגרה ישכיח וירגיע את המתח שהשתלט עלי. בקשת הילדים למשחק הדומינו גרמה לי להתלבטויות מתי לשוחח איתם על הגטו. ידעתי עדיין מוקדם לסבך אותם בסינדרום הדור השני. 

בינתיים במטבח, חשקתי ב"אושר גנוב", שהתבטא באכילת סרדינים. ידעתי שהילדים עסוקים ולא יפריעו לי. על שולחן המטבח פרסתי לי נייר עיתון, עליו הנחתי את קופסת הסרדינים הפתוחה ובלעתי אותם במהירות, כאילו מישהו יבוא ויחטוף לי מהם. אחר כך קיפלתי את העיתון על הקופסה הריקה, עטפתי אותה בעוד עיתונים להסוות את הזלילה ואת הריח. לא, לא ייקחו לי מהידיים את הפרוסה המקושטת בסרדינים, כמו לילדים שהיו בגטו טרזיינשטט לפני, ונשלחו לאושוויץ. כשאני הגעתי לגטו בגיל שמונה, בית הילדים היה כמעט ריק. כשנה לפני כן, הגרמנים חיכו לביקור של הצלב האדום. הוציאו את הילדים, הלבישו אותם בבגדים חגיגיים ובידיהם נתנו סנדוויצ'ים עם סרדינים על לחם לבן וביקשו לא לאכול אותם עד שיבואו האורחים. המטרה הייתה להציג לצלב האדום את התרמית כאילו הילדים מטופחים ושבעים. בתום ביקור הצלב האדום, נאספו הפרוסות במהירות, ציוו עליהם לפשוט את הבגדים החגיגיים כי ההצגה בפני אנשי הצלב האדום נגמרה. כשחזרו לבית הילדים בבגדים הבלויים ובקיבה מקרקרת, הושכבו על הדרגשים. חלק מהילדים יבבו ושאלו "למה לקחו את הפרוסות? הרי היינו ילדים כל כך טובים, עמדנו וחייכנו יפה לאורחים כמו שאמרו לנו."

אני מודה שהתביישתי באכילתי החפוזה והכפייתית הזו, ועוד בסתר. למזלי, הילדים היו שקועים במשחק הדומינו בחדרם. אט אט סיימתי את עיסוקי במטבח. "ילדים, נקניק או גבינה צהובה בתוך הסנדוויץ'?" צעקתי לחדרם. עופר הופיע במטבח, מתחנחן: "שימי לנו בסנדוויץ' מה שבא לך. אבל אולי תעשי לנו לארוחת ערב פלאפל וצ'יפס כמו שאבא עושה לנו לפעמים?" 

"זה לא מצליח לי, אבל אחרי שתחזירו לי את הדומינו ותתקלחו, אכין לכם  בלינצ'ס". 

"יופי", שמח עופר. בתשע בערב, יחסית מוקדם, הילדים כבר נרדמו.  

עברו שנים, אני הובהלתי לבית הספר של יעל, כי היא לא הרגישה טוב וקדחה מחום גבוה. הזמנתי מונית שהמתינה ליד שער בית הספר כדי שנגיע לרופא במהירות. למזלנו במרפאה לא היה תור. האבחנה הייתה אנגינה. מצוידות בתרופות הגענו הביתה. יעל נפלה על המיטה ומיד נרדמה. אני צלצלתי למקום עבודתי ובקשתי כמה ימי חופשה. 

כשעופר הגיע  מבית הספר, שאל בהתפעלות, "מה אתן עושות בבית כל כך מוקדם?!" כששמע שיעל חולה, אמר, "גם המורה שלנו חולה, אין שעורים."

עופר אהב את הרעיון שארוחת צהריים ביום חול מוגשת להם על ידי, מעשה נדיר בביתנו. בסיום הארוחה, כשכל מטלות הבית בוצעו, עופר שמע את קולי התקיף קורא לו בזעם, "אפשר לדעת ממתי הסנדוויצ'ים המעופשים מונחים כאן בילקוט?"

"אמא, הרי אמרת לנו לעולם לא לזרוק אוכל!" נדהמתי מהחוצפה ומהפרשנות שלו לגבי השחתת מזון. "אז מה אתה אוכל בהפסקות? "עופר, שלמד שלא כדאי לשקר, ענה בכנות, "אני אוכל חומוס בפיתה מהקיוסק של מושיקו".

"ומאין הכסף?" בראש מורכן ומבויש, הוא הודה שאבא נותן לו מדי פעם.

"עופר, יכולת להגיד לי, הייתי מכינה לך חומוס בפיתה והיית חוסך לך את הכסף לבזבוזים אחרים."

יעל לא אהבה את הוויכוח ויצאה מהמיטה להיות נוכחת, בשומעה אותו מתגונן: "אימא סליחה, אל תעלבי אבל אין כמו הכיף אצל מושיקו, פעם כשתהיי בשמירה אני אזמין אותך לאכול אצלו על חשבוני." יעל הצטרפה לשיחה, "אימא, עזבי אותו, כולם מתפלחים בהפסקה לקיוסק, את מעוניינת שעופר שלנו יהיה חריג?"

לא, אני לא רוצה שילדי יהיו חריגים, ולכן סיכמתי איתם שאפסיק לצייד אותם בסנדוויצ'ים והצעתי להם להגדיל את דמי הכיס. דאגתה של יעל לאחיה מצאה מאד חן בעיני. חשוב לי שבין הילדים יהיה קשר טוב גם אחרי מותי וכל האירוע של הסנדוויצ'ים הביא אותי למסקנה שאכן הילדים דואגים אחד לשני. נהניתי לשמוע את יעל נוזפת בו כשהסתגרו בחדרה. "עופר, אני לא מבינה איזה טמבל אתה, הרי יכולת להיפטר מהסנדוויצ'ים כמו שאני עושה ולא לאגור אותם בילקוט. אתה יודע כמה אימא רגישה לבזבוז אוכל."

אחרי יומיים, יעל עדיין עם קצת חום. אני התחלתי לנקות מדפים בארונות ולמיין בגדים. מדי פעם ניגשתי ליעל לשאול אם היא רוצה לשמור בגד מסוים. באחת הפעמים כשנכנסתי לחדרה הצעתי לה את הדומינו, אולי נשחק בו שתינו. יעל הסתכלה בי בתימהון וענתה אפילו קצת בגסות, "אימא, מה אני ילדה קטנה? מה איתך? אבל אולי תסבירי לי מה יש לך עם הדומינו שהוא כל כך קדוש לך?" 

לא הגבתי, פניתי לחדר השינה, נשכבתי ליד ערמות הבגדים, הדומינו בידי, הזיכרונות חוזרים אלי גלים גלים, ובתוך כל המערבולת, השקעתי מאמץ לתמצת את קורות הדומינו. חשתי איזה לחץ בחזה, מערבולות ומחושי ראש. נטלתי כדור הרגעה. כשהתאוששתי, פתחתי את דלת חדרה של יעל, לספר לה על הדומינו. עוד בטרם הספקתי להניח רגל בחדרה, ראיתי את יעל שקועה בקריאת ספר, בלי להרים ראש אמרה, "אמא, אם לא איכפת לך אני זקוקה לשקט. תני לי לסיים את קריאת הספר במנוחה, כי אני בקטע מאד מותח."

התקפלתי כמו שבלול, סגרתי בעדינות את הדלת, זזתי על קצות האצבעות להטמין את הדומינו ואת  עצמי במחבואנו הקבוע. חלפו שנים ויעל הייתה כבר בכיתה י"א. שבועיים לפני יום השואה היא ביקשה לשוחח איתי ביחידות.

"אימא, המחנכת שאלה בכיתה, למי יש קרובים, סבא, סבתא או דודים, שיסכימו לספר על מה שעבר עליהם בשואה. אני הצבעתי ואמרתי שאולי את תסכימי. אני מקווה שזה בסדר מצידך שהצעתי אותך. את חושבת שתהיה לך עם זה בעיה?" וכאן התברר לי, שלמרות שלא דיברתי עם הילדים אודות השואה, הם כנראה בכל זאת ידעו.

"יעל, אני אבוא ברצון. את בטוחה שלא תרגישי נבוכה?" יעל ענתה בביטחון, "אימא אני בטוחה, אחרת לא הייתי מציעה אותך. את יודעת, החבר'ה אמרו לי,  שבכלל לא רואים עלייך שהיית שם. אז טוב אמא, אני אגיד למחנכת שהסכמת ומחר היא תתקשר אליך לתאם את הפרטים."

"הלו, אימא של יעל?"  שמעתי את קולה של המחנכת.

"כן" אישרתי, והמחנכת המשיכה את המונולוג. "רציתי לעדכן אותך בקשר לעדות שהסכמת לתת לנו בכיתה. עלייך לבוא ביום השואה קודם כל לחדר המורים, ואני אחכה לך שם. השיעור יהיה ארבעים וחמש דקות. אז קבענו, בתשע בבוקר, בחדר המורים, תודה ולהתראות." המחנכת לא חיכתה לתגובה, לא שאלה אותי על מה אדבר ואיך שרדתי את השואה, ישר טרקה את השפופרת. צליל החיוג נשמע באוזני כנתק גמור בינינו. אחרי שהיא סיימה את דבריה, בלי לתת לי אפשרות להגיב, התעצבנתי. היו לי ציפיות אחרות, חשבתי להתייעץ איתה על מה כדאי לשים את הדגש, חשבתי לשאול אותה מה הם למדו בקשר למלחמת העולם השנייה, רציתי שהמחנכת תתעניין בי ולא תראה אותי ככלי הממלא לה "שעור". הפריע לי שהיא מגדירה את נוכחותי ביום השואה אצל תלמידיה כ"שעור". נוסף על כך נדמה היה לי, כי הטון הפיקודי לא מתאים כאן כשהיא מדברת אל מתנדבת. חשתי כראויה להתעניינות מינימלית מהמחנכת על מה ידובר בפני הכיתה. לתומי קיוויתי להיפגש איתה ולגבש את תוכן דברי. לתמצת שלוש שנים של סבל תחת השלטון הנאצי בארבעים וחמש דקות נראה לי מסובך. אף פעם לא דברתי בפני אנשים על עברי בשואה, ובכל זאת, מאחר ונעניתי להזמנתה של יעל, מה שהדריך אותי היה הצורך לא לאכזב אותה. היו לי התלבטויות באיזה אופן לגשת אל הכיתה כדי שזה יעניין אותם ולא תהיינה הפרעות שיפגעו בי. כיוון שהיו לי יותר מעשרה ימים עד יום השואה, מצאתי באחד הספרים את מפת אירופה עליה מסומנים כל מחנות העבודה, ההשמדה והגטאות. שכפלתי כמות שתספיק לכל תלמיד. סימנתי על המפה את מחנה הריכוז סרד, אושוויץ וטרזיינשטט במדגיש צהוב. היה לי בבית מכשיר הקלטה ודברתי אליו כאילו אני בפני הכיתה. שמעתי את עצמי, שיניתי, דילגתי ושוב הקלטתי. בכל עשרת הימים הייתי שקועה במחשבות על העיקר והטפל, בלי לדעת איך אעמוד בזה.

בלילה שלפני המפגש לא עצמתי עין. הכנתי לי בראשי פרקים על מה כדאי לספר. אחר כך התלבטתי באיזה לבוש להופיע. פסלתי את השחור, למרות שבחיי יום יום אהבתי חולצות שחורות. לא רציתי לעורר רחמים או מסכנות. לבסוף בחרתי בחצאית חקי עם חולצה לבנה. הוספתי לי עגילים והתאפרתי לקראת הפגישה המרגשת. כתמיד הקדמתי ברבע שעה, אולי המחנכת תקדים גם היא, ואוכל לברר איתה מה עדיף להדגיש. בחדר המורים שאלו את מי אני מחפשת. מששמעו שאני אימא של יעל ובאתי לספר על הישרדותי בשואה, הציעו לי תה, אבל אני לא יכולתי לבלוע דבר. לעומת זאת המחנכת איחרה, היה פקק תנועה, התנצלה. לא היה זמן לקפה אבל היא אמרה שבכיתה התורנים קיבלו הוראה להכין לי כוס מים על השולחן. כשנכנסנו לכיתה השתררה דממה. אני לא ידעתי האם זה בגלל הפחד מפני המורה או בגלל הכבוד שרוחשים לאורחת. הוצגתי בפני הכיתה. ילדים רבים הכרתי עוד לפני כן, כי היו מתארחים אצלנו בימי ההולדת של יעל. המחנכת פינתה את מקומה מהבמה ובקומתה המרשימה נעמדה ליד הדלת. נוכחותה ליד הדלת עם ידיה שלובות מאחורי גבה, נתנה לי הרגשה שהיא ממלאת תפקיד של זקיף בשמירה, שמא התלמידים יברחו לה. אני חילקתי את המפות וחזרתי אל מקומי שעל הבמה. הבטתי בתלמידים שנראו כמהופנטים. לפתע תקף אותי פיק בירכיים. נאחזתי בשולחן ושאלתי את התלמידים אם זה בסדר שאשב. הופתעו מהשאלה הפרוזאית וענו כמו במקהלה, "כן!"

הרשימה שהכנתי נשארה בכיס. כל אשר רשמתי לעצמי נראה לי מיותר. העדפתי לדבר אליהם באופן של שיחה ולא כהרצאה פרונטאלית. בהתחלה הקדמתי להסביר את הסיבה שבגללה הסכמתי לבוא.

"אני באתי אליכם הודות ליעל. אני לא מקצועית לתת הרצאה או שעור בנושא השואה. כל מה שאני מסוגלת לספר אלה השנויים הפתאומיים שנפלו עלי כשהייתי בת פחות משש – בזמן חופשת הפסח אצל הסבתא שלי בכפר. אחותי עליסקה הייתה כבר בכיתה ד' ואני רק בגן. גרנו עם הוריי בעיר פרשוב שבסלובקיה ובחופשות היינו מבלים אצל הסבתא בכפר או בעיירה. באותה שנה, אלף תשע מאות ארבעים ושתיים, לפני ליל הסדר, כשכל ההכנות בעיצומן, נכנסו אנשים מפחידים עם רשימות והורו להם לארוז לקראת ההתייצבות בתחנת הרכבת. ייתכן שהגדולים הבינו במה מדובר, אני כמובן שלא. כשבאו לקחת אותם, העוזרת של הסבתא, שאת שמה לא אשכח, מרישקה קראו לה, אמרה להם שאנחנו בוודאי לא ברשימות ולכן היא מתחייבת להחזיר אותנו להורי. מרישקה הייתה נוצרייה והם הסכימו. כדי שלא יתחרטו, מרישקה דחפה אותנו לחדר קטן ואנחנו הסתכלנו מבעד לחריץ במה שהתרחש. למעשה היא הצילה את חיי ואת חיי אחותי. אני לא ידעתי שהמלחמה התחילה כבר לפני שלוש שנים. כל מה שאני מספרת זה מגובה העיניים של ילדה קטנה. אולי זה ייראה לכם מוזר, אבל עד לרגע של המהומה והחרדה שנשקפה מעיני סבא וסבתא כל זיכרונות הילדות והשלווה שלפני כן נמחקו לי. אני לא זוכרת את בית הורי שהיה לנו, לא זוכרת דובי או בובה, כלום! לעומת זאת הזיכרונות לא מרפים ממני מאז שקלקלו לי את ליל הסדר והמשפחה הגדולה נעלמה לי. מרישקה החביאה אותנו בביתה עד שנודע לה שהמשלוחים פסקו. לאחר שהביאה אותנו להורי שניצלו מהטרנספורט (משלוח), נדדנו ממקום למקום מסומנים כתת אדם. נאלצנו לענוד את הטלאי הצהוב בצורת מגן דוד, אסור היה ליהודים ללמוד בבית ספר, להחזיק חית מחמד או לשבת בפארקים".

הפסקתי לרגע, לגמתי מהמים, הבטתי בעיני התלמידים. חלקם השעינו את ראשם על היד, התלמידות נשענו זו על זו. ההקשבה הייתה מוחלטת. חששתי שאני מעמיסה עליהם יותר מדי והחלטתי לקצר כמה שאפשר.

"התחבאנו ביערות בשלג עד שקפאנו והמזון שלקחנו איתנו נגמר. בימים האחרונים ניסינו להחזיק מעמד עם שתיית שלג מומס בעזרת נר, קוביית סוכר ועיגול מהנקניק האחרון שנותר לנו. הגרמנים חיפשו אותנו ואת הפרטיזנים עם כלבי גישוש. אני זוכרת איך שמעתי אותם ממש קרובים. אנחנו היינו מחופרים בתוך שלג, חונקים שיעול, שומרים על דממה מוחלטת. למזלנו הכלבים לא הצליחו להריח שאנחנו שם. לבסוף נכנענו לקור ולרעב וירדנו מהיער. זה היה בספטמבר ארבעים וארבע. הגרמנים תפסו אותנו מיד. לקחו אותנו למחנה איסוף ועבודה ששמו סרד. תוכלו למצוא אותו על המפה.

הילדים הביטו במפה, זה לקח קצת זמן וטוב שכך. המשכתי, "אני חייבת להודות שהיה לי כיף בסרד. הכניסו אותנו לצריפים, מוגנים משלג ומקור. האוכל במחנה הזה היה טוב מאוד בשבילי. קיבלנו לחם, מרק חם וריבה. היו שם  הרבה ילדים. לי כבר מזמן לא היה שום צעצוע כי ברחנו ליער בחיפזון וסחבנו מזון ובגדים חמים בלבד, אבל בסרד היו ילדים שהיו להם משחקים ואני נהניתי לשחק איתם.

ביום אחד הוציאו את כולנו מהצריפים למיין אותנו, מה שנקרא הסלקציה. אבי נלקח בין הגברים, ואימא אחותי ואני, לצד אחר, עם הזקנים. הובלנו לרציף של תחנת רכבת (כבר בלי אבא) ונדחפנו לקרונות של בהמות. אחרי חמישה ימים, בקור אירופי של חודש דצמבר, הגענו לאושוויץ, שם לא רצו אותנו כי תאי הגזים נפגעו, והמשכנו לטרזיינשטט. אני הייתי חולה מאד, קדחתי בחום גבוה ולא יכולתי לבלוע ולנשום.

אני לא רוצה להתעכב מה עבר עלינו בתוך הקרונות כי ודאי שמעתם או קראתם. מהקרונות, האחרים צעדו לתוך הגטו, אבל אותי הביאו בעגלה לבית החולים של הגטו. מיטב הרופאים היו בבית החולים, אני זוכרת חיוכים, ליטופים ומילים מרגיעות. לא היה להם חדר ניתוח עם תרופות או חומר הרדמה, במילים טובות הושיבו אותי על כסא וקשרו לי אל רגלי הכסא את הרגליים ואת הידיים. הסבירו לי שמוכרחים להוציא לי את השקדים, אבל אם אתנהג יפה ולא אזיז את הראש, אקבל פרס. הייתי כבר בת שמונה. תאמינו או לא, אני נהניתי מכל תשומת הלב החמה שהם העניקו לי. אפילו הגה לא הוצאתי וגם לא בכיתי. לא שאלתי איפה אימא ואחותי. אחרי המסע המסויט בקרונות בלי אוכל ומים הגעתי לאנשים נחמדים שדואגים לי מלטפים אותי ומחיכים אלי. לא זכור לי כאב, רק המיטה הנקייה בבית החולים, שם השכיבו אותי אחרי הניתוח. האחות הביאה לי את הפרס – משחק דומינו."

הצטערתי שלא הבאתי לכיתה את הדומינו להשוויץ בו. המשכתי לספר.

"אמי ואחותי באו לבקר והייתי מאושרת. רק אחרי הרבה שנים התברר לי שהדומינו היה של ילד שנשלח לאושויץ. אחרי כמה ימים הועברתי אל אחותי לבית הילדים ואמא הייתה בביתן של נשים עובדות. למזלנו, אמא שובצה לעבוד במטבח. לעתים באה אלינו עם "סוכריות" שאלתרה מתפוחי אדמה וריבה. אני לא אמרתי לאף אחד כמה אני מתגעגעת לאבא. בבית הילדים היו לנו מדריכים ומדריכות שהעסיקו אותנו בציור ומלאכות יד מכל מיני שאריות שארגנו. סיפרו לנו סיפורים שזכרו, כי הלימודים היו אסורים. אני ידעתי רק לחתום את שמי באותיות דפוס ובאמת אחרי המלחמה זיהיתי את הציור שלי במוזיאון כששמי חתום באותיות דפוס. מאוד התרגשתי. בשמונה במאי ארבעים וחמש נגמרה המלחמה ושערי הגטו נפתחו לחופש."

קמתי מהכסא, רגליי התייצבו, הוצאתי מהכיס את הרשימות שהכנתי, לבדוק אם פסחתי על משהו שנראה לי חשוב. בכיתה דממה, פה ושם נשמע רשרוש המפות ולחשושים. כיוון שנשארו לפחות עשר דקות עד לצלצול פניתי אליהם, "אולי יש לכם שאלות?" הכיתה גילתה ערנות מדהימה, המחנכת התייצבה לידי והחלה לרשום על הלוח את סדר המצביעים.

ירון שאל: "אנחנו שמענו שהגטו שלך היה דווקא נוח, גטו לדוגמה. אז ממה סבלתם?" 

"נכון", עניתי, "הגטו היה לכאורה טוב ליהודים, אבל זאת הייתה תרמית נבזית. היה שם רעב מחפיר, צפיפות בלי תנאים סניטריים. הקשישים נפטרו מרעב. לנו היו כינים, מורסות וכל מיני מחלות בלי תרופות. הוחלט כי את המזון המועט יחלקו בצורה שלילדים יינתן יותר, כי הם העתיד. אני בהחלט זוכרת רעב, עובדה כי בבוא השחרור אלה שזכו לו, נותרו עור ועצמות. זמן  רב נדרש להתאוששות גופנית ונפשית."

אסנת שאלה: "מה קרה לאבא שלך, לאן הוא נשלח? אני מקווה שהוא חזר אליכם."

"אבא הובל לסקסנהאוזן, למזלו היה איש חסון ואופטימי. הוא ניצל בזכות התושייה שלו. כשכבר היה באפיסת כוחות, הוא החליף את חולצתו עם המשולש הצהוב, המסמן את היהודים, בחולצה של אסיר פוליטי שמת לידו. אבא ניצל בזכות היחס המועדף לאסירים פוליטיים. שלושה חודשים  חיכינו עד שחזר אלינו."

ענת שאלה כמה מבני משפחתי נספו, ועל השאלה הזאת לא יכולתי לענות.

איתן שאל, "אנחנו שומעים מדברייך שבעצם אין לך ילדות. את אומרת שנמחקה לך כל התקופה עד גיל שש, שנאלצת להתבגר מהר. ידוע שמבוגרים מתגעגעים לילדות, משווים תצלומים עם ילדיהם באותו גיל, אז למה את מתגעגעת? מה נשאר לך?"

נדהמתי מרמת השאלה האינטליגנטית, התלבטתי מה אפשר לענות על זה, ובכל זאת, "איתן, זו שאלה מפתיעה! לא התכוננתי אליה. אני לא יודעת למה אני יכולה להתגעגע. מה נשאר לי מהילדות?" השתרר שקט מביך, מצפים לתשובה.

"מצאתי מה נשאר לי!", הרמתי את קולי, " הדומינו , ש…."

פתאום נבהלתי מצלצול צורמני של פעמון המודיע על תום השיעור זמן להפסקה. המחנכת עלתה בזריזות על הבמה ונכנסה לדבריי באמצע המשפט, הודתה לי בשם הכיתה ויצאה. רק חלק קטן מהתלמידים יצאו בעקבותיה. יעל זינקה אלי וללא בושה חיבקה אותי ולחשה באוזני, "אימא אני כל כך גאה בך".

אחרים התגודדו סביבנו, המטירו עלי עוד ועוד שאלות. בפינה בספסל אחורי נשארה תלמידה שרכנה על השולחן ובכתה. ניגשתי לנחם אותה והיא אמרה, "עכשיו אני מבינה את הסבא העצוב שלי."

המפגש  בכיתה נתן סוף סוף מענה ליעל שלי על חולשתי לדומינו.

"אמא, אני אוהבת אותך". קיבלתי ממנה עוד חיבוק, וכך, שלובות זרוע, יצאנו מהכיתה.

פורסם בקטגוריה סיפורים | עם התגים , , , , , , , | 3 תגובות

שינוי יעד הנסיעה

Sered-Aushwitz –  מסלול נסיעתי המתוכנן.

לא מדובר בלוח זמנים בתחנת רכבת או בסימון על לוח אמייל ממוסמר על קרון נוסעים, כפי שנהוג היה בימים ההם של תחילת שנות הארבעים במאה הקודמת.

בשבילי, השמות האלו משמעותיים ביותר. לימים נעשיתי סקרנית כפייתית עד לגבול של אובססיה חולנית. שקעתי בחיפוש אחר כל פיסת מידע כדי לחקור ולגלות את האמת. לכאורה, מהי החשיבות של המסלול? העיקר שהתמזל מזלנו ולא נכנסנו לתאי הגזים של אושוויץ והמשכנו לטרזין,  טרזין שהייתה עיירה תמימה עד שפינו את תושביה כדי לקבץ אליה את יהדות אירופה והפכה להיות לגטו. הגטו שנקרא בגרמנית טרזין היה מקום עם יותר סיכויי הישרדות. ובכל זאת, בתקופה שלאחר המלחמה רציתי לחקור את האמת ולחשוף את מירב העובדות. היה לי דחף חולני לדעת האם נכון הדבר שבתאריך ה-19  בדצמבר 1944, כשהעלו אותי עם אמי ואחותי לקרון הבהמות – האם התכוונו לפרוק אותנו ליד שערי "העבודה משחררת" של אושוויץ או לא.

 

ואני דווקא אהבתי לנסוע ברכבת. כן, לנסוע ברכבת זה כיף, במיוחד כשיושבים ליד החלון והנוף רץ ממול. ואם מביטים למרחקים, רואים את הנוף הפסטורלי השליו. משחר ילדותי, כשהייתי רק בת שלוש, כבר נדנדתי לאבי וביקשתי שייקח אותנו בימי ראשון לטיול ברכבת. אחותי עליסקה הבוגרת ממני בשלוש וחצי שנים ואני רצינו לנסוע לעיר הגדולה קושיצה שבסלובקיה.

 

אהבנו לבקר את דודי, אחיו האהוב של אבא ומשפחתו. דודי ודודתי אהבו לפנק אותנו ולמלא כל בקשה, בעיקר בעניין הממתקים המיוחדים לעירם, שלא היו מצויים בעיר פרשוב בה נולדנו וגדלנו. העיר הקטנה שלנו לא הייתה מרתקת כמו קושיצה שהייתה מטופחת ביותר והתפארה בפארק יפהפה שקידם אותנו בצאתנו מתחנת הרכבת. בקושיצה  התרשמתי במיוחד מצריחי הכנסייה והבניינים עם פסלי המלאכים.

 

ואני דווקא אהבתי לנסוע ברכבת.

אבל לא תמיד הצלחנו לשכנע את אבא לקחת אותנו לנסיעה הארוכה לעיר הגדולה. פעם הוא  נכנע וחשב שיצליח "לסדר" אותנו. עלינו על הרכבת ואחרי נסיעה קצרה אבא הודיע שזהו, הגענו. אבל אני התחלתי לרקוע ברגליים ולבכות שזה לא נכון! האמת היא, שנסענו רק עד לפרברי פרשוב. שנים אחר כך, אבא התגאה בי ואהב לספר לכל מי שהיה מוכן להקשיב, שהוא דרש מבתו הקטנה לנמק את הכעס שלה. ואני, בתו הקטנה, בכיתי ואמרתי, הרי לא רואים את מגדל הכנסייה עם הצלב! מאותו יום אבא קרא לי "חכמונת", שם שדבק בי עד מותו. ועכשיו בסתיו חיי, אני מודה לו על העידוד המתמיד ועל שלא חסך במחמאות והצהרות אהבה גם אם לא נהגתי לפי צפיותיו, תמיד אמר שהוא גאה בי. .

אחרי שהמרד הסלובקי שהחל בסוף אוגוסט 1944 והובס ב 26 באוקטובר 1944, שוב החלו רדיפות אחרי יהודים וחודשו המשלוחים למחנות הריכוז במטרה להגיע לפתרון הסופי והשמדה. הודות לפרטיזנים שכיוונו אותנו למחבוא ביערות, הצלחנו להחזיק מעמד עוד כחודשיים כשאנחנו מסתתרים בבונקר מאולתר, שאבי ודודי חפרו ביער בראשו של הר גבוה. שכבנו כמו מומיות בלי לזוז. רק בלילות שבהם לא חששנו מפטרולים גרמניים העזנו ליישר את עצמותינו. היער היה קפוא ומכוסה שלג ואנחנו חיינו כמו במנזר השתקנים. האוכל היה במשורה. בהתחלה

היו לנו כמה מצרכים וכיכרות לחם בתרמילים, אך המלאי של הנקניק וקוביות הסוכר אזל והרעב היה כבד כל כך, עד שלא הייתה לנו ברירה אלא לצאת מהמחבוא. ירדנו מההר כשאנחנו סובלים מתת תזונה, בקושי עמדנו על רגלינו הקפואות. ירדנו לאט לאט עד לדרך שבפאתי היער. כמובן שנתפסנו מייד והובלנו למחנה סרד. זה היה בשלהי 1944.

דווקא בסרד הרגשתי מצוין. המקום, שלא היה אלא מחנה ריכוז ועבודה בסלובקיה, היה שינוי מפתיע לטובה אחרי הקור והרעב ביער. הייתי אז בת שמונה, כבר מנוסה בטלטלות ומעברים פתאומיים. הגעתי לשם עם משפחתי – הוריי ואחותי בת השתים-עשרה –  ממקומות הרבה יותר גרועים. הסתיו כבר כמעט היה לחורף ואני אהבתי את הביתן המוגן מגשם וקור. האוכל היה ממש נהדר. באותו זמן למדתי על בשרי את תורת היחסות. למדתי למדוד מצב קיים בהשוואה למה שהיה מנת חלקי לפני כן.

בסרד היו הרבה אנשים, אבל ההפתעה האמיתית, מהולה בשמחה רבה, הייתה פגישתנו עם משפחות פלקנשטיין ומשפחת ספיר שהיו שכנינו בפרשוב. ברגע שמצאנו אותם באחד הביתנים, נפלנו לזרועותיהם כמוצאים שלל רב.

כבר היינו רגילים לכך שכל ידידינו נעלמו כך פתאום, בלי להשאיר כתובת. לפלקנשטיינים היו שני ילדים – ילדה ששמה אנה שהייתה בגילה של אחותי עליסקה, והבן אוטי, שהיה צעיר ממני בשנתיים. הם היו ידידי המשפחה מאז שנולדתי. תמיד שיחקנו יחד, כשהבנות הגדולות שומרות עלינו, הקטנים. גדר נמוכה הפרידה בין שני הבתים שלנו, אבל לא היו לנו גבולות. המפגש עם הפלקנשטיינים היה בבחינת מקריות מופלאה וסיבה לשמחה גדולה, אלא שלא ידענו מה מצפה לנו בהמשך. ואולי טוב שכך. 

שוב היה לי אוכל חם בצלחת, מרק נפלא וכופתאות ממולאות בריבה ועליהן פרג, תאווה לחיך. מה ששימח אותי במיוחד היו הילדים והצעצועים שלא ראיתי זמן רב. שמחתי להיות בין אנשים, לא עוד בבדידות של המחבוא ביער.

לדידי, המקום החדש היה מהנה מאוד. אבל גם זה הסתיים ביום בו היה עלינו לצאת לרחבה ולהתייצב למפקד. סלקציה. קשה לי  לדייק בתאריך של אותו יום גורלי.

מאוחר יותר הבנתי שהתמזל מזלי שלא הייתי בין האנשים והילדים שיצאו מסרד כבר בנובמבר 1944, כמו שניים מחבריי, שפגשתי מאוחר יותר בקיבוץ כפר מסריק, ילדים שנשלחו מסרד ישר לאושוויץ כבר בתחילת נובמבר.

לפי הנתונים שהצלחתי לאסוף, עזבנו את סרד ב19 בדצמבר 1944, משלוח ראשון מתוך ארבעה שהגיע לטרזין משום שכאשר הגענו לאושוויץ לא רצו לקלוט אותנו שם בגלל חיסול המחנה. על הנסיעה הזאת, סרד-אושוויץ שלא התממשה והמשכנו לנסוע עד ל-טרזין, אני רוצה להתעכב בהרחבה.

אני לא יודעת אם כל תושבי מחנה הריכוז בסרד נקראו לרחבת הסלקציה, אבל ברור לי שהיינו אנשים רבים. מעולם לא נתקלתי באנשים רבים כל כך סביבי. זקנים, מבוגרים וכמובן – ילדים. משפחות, בודדים, זקנים וצעירות, כולנו עמדנו בצפיפות מחכים לבאות. אני לא זוכרת אם דיברו אלינו ברמקול ומי בכלל היה אחראי למתרחש על הרחבה. אני רק יודעת ששם, ברחבה, חילקו אותנו לקבוצות. הזקנים, האמהות עם הילדים – נשלחנו לצד אחד. הגברים לצד אחר והנשים ללא ילדים הופנו לקבוצה נפרדת. דודי ואבי עמדו בצד הגברים, אמי, אחותי ואני עם הזקנים ואילו דודתי שלא היו לה ילדים, הייתה מיועדת לצד הנשים. אמי, שרצתה שדודתי תישאר איתנו, ביקשה כביכול למסור אותי לידיה של הדודה, שכן שם משפחתנו היה זהה. אך דודתי ענתה לה בקול החלטי: אין סיבה שבגלל ורקה שלך אלך לתאי הגזים של אושוויץ!"  מאז לא ראינו אותה.

אני לא יודעת מה חשבה אחותי או אימי, אבל אני קלטתי היטב שאני הולכת למות בגזים. ברחבה עמדנו קפואים לא רק מהקור, אבל גם מהלם. לא יה מקום לדבורים או לדברי נוחם. אני כן זוכרת את נימת דבריה של אמי שכל רצונה היה לאפשר לדודה לא להתנתק מאתנו. עד היום אני לא מבינה וגם לא סולחת, איך הדודה לא לחשה את סירובה, אלא אמרה בקול רם ובוטה שבגללי לא תלך למות.

דודתי צדקה בדבר אחד. פנינו היו באמת לאושוויץ. הגברים הובלו לתחנת רכבת בשישה בדצמבר 1944. אחרי המלחמה נודע לי שהם נשלחו לסקסנהאוזן. כנראה שגם הנשים נשלחו לשם, אם כי אינני בטוחה בכך. אותנו החזירו לביתנים בסרד.

רק כשבוע לאחר מכן, בתשע עשרה בדצמבר, נקראנו שוב לתחנת הרכבת. על המסילה חיכו לנו קרונות משא לבהמות, בהם טולטלנו במשך ארבעה ימים ללא מים ומזון, כשהרכבת עוצרת מדי פעם בעת ההפצצות.

הגענו לאושוויץ בלילה. אמי ראתה מבעד לצוהר המסורג בחלון הקרון שאכן, אנחנו באושוויץ. אמי כבר איננה בין החיים ואחותי הבוגרת ממני ביותר מארבע שנים מתעקשת שכך היה. לעומת זאת יש אחרים הטוענים שהדבר לא בטוח. מאז שהתחלתי להתעניין באופן יסודי בכל אשר עבר עלינו וחיפשתי הוכחות, לא הצלחתי לאמת חלק מהעובדות. אמנם הסלובקים חישבו עם הגרמנים  כל קילומטר של הובלת היהודים. על פי ההסכם הוחלט שממשלת סלובקיה תשלם על כל ראש יהודי שיסולק מסלובקיה לצמיתות סכום של 500 רייכסמארק ואילו סלובקיה תנכה מסכום זה את דמי ההובלה. סידור זה היה בתוקף עד 1943. לכן לא הצלחתי להשיג דו"ח שמתאים לתקופה שאחרי אותה שנה, כאשר אנחנו נשלחנו לאושוויץ.

בעודנו סגורים בתוך הקרונות, שמענו צעקות וויכוחים. עניין של אי הבנה וחוסר תיאום ועדכון, שכן המחנה עמד להתחסל וחלק ממתקני ההשמדה יצאו בכלל מכלל שימוש.

בגלל לספקותי ולחיפוש שלי אחרי עדויות מוצקות לדברי אמי, הצלחתי לעורר את סקרנותו של פדור גל.  את פדור גל, בעל הוצאת ספרים G&G בפראג, פגשתי במקרה, אם יש בכלל דבר כזה, מקריות. בשנת 2001 חיפשתי הוצאת ספרים מתאימה לפרסם את שיריי בצ'כית ובאנגלית. אני כותבת עברית והתרגום לאנגלית היה כבר מוכן וערוך. ידעתי שלא תהיה לי בעיה למצוא מתרגם מאנגלית לצ'כית. השירים שלי הגיעו להוצאה לאור של פדור והוא כתב לי מכתב והודיע לי שיש בדעתו להיענות לבקשתי ולפרסם את השירים באנגלית וגם בצ'כית. שמחתי. הופתעתי ובמיוחד אהבתי את נימוקיו, שהתייחסו אל ההתמחות של ההוצאה, ששמה לה למטרה לפרסם נושאים הנוגעים בשואה, הומניזם  וזכויות הפרט.

בפגישתנו הראשונה פדור נתן לי אחד מספריו במתנה, ומה הופתעתי לקרוא על גב הכריכה של הספר כמה מילים אודות פדור גל: "נולד בטרזין ב 20 במארס 1945. מתברר שהגענו לטרזין יחד באותו טרנספורט, הוא היה עדיין ברחם אמו, שעלתה לרכבת עם אחיו בן החמש.

מאז אותה פגישת עבודה, נפגשנו פעמים רבות, פדור ביקר בישראל ובבית טרזין שבגבעת חיים איחוד, ועם הזמן הפך להיות "אחי המאומץ", שהרי שנינו הגענו באותו טרנספורט, שיצא ב-19 בדצמבר 1944. כאשר סיפרתי לו אודות הסקרנות שלי לגבי פרטים הנוגעים למסלול של אותו טרנספורט, פדור עצמו נדלק והחל לחפש כל שביב מידע על מה שהתרחש בזמן השואה, נושא שאמו סירבה לדבר עליו.

לימים גיליתי שכמוני, גם פדור התמכר לרצון לגלות עוד ועוד פרטים על התנאים לתוכם נולד בגטו. כיוון שהוא מרצה באוניברסיטה בפראג ובמקומות אחרים, יש לפדור מגע עם חוקרים ופרופסורים מומחים לשואה. בימים אלה כתב לי אודות מפגש מרתק עם הגברת וסלה Vesela שגם היא הייתה באותו טרנספורט עצמו ושלטה בשפה הגרמנית. כעת מתברר ממקור ראשון, שאכן הגענו לאושוויץ והיא שמעה בשפה הגרמנית את הדברים הבאים:

קול ראשון: "לשם מה שלחו לנו את המשלוח הזה? הרי כבר פרקנו את תאי הגזים?"

קול שני:  "אנחנו יכולים לירות בהם אחד אחד, המשרפות עדיין עובדות."

קול שלישי:  "שימשיכו לטרזיינשטט, הנסיעה ממילא שולמה."

כאן המקום להודות לפדור גל שנענה לבקשתי לעזור לי לברר אחת ולתמיד את העובדות.  ובכן אנחנו נסענו בנתיב:  סרד-אושוויץ-טרזין.

פורסם בקטגוריה סיפורים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

כנסיית הכפר

"לא ייתכן שזה נעלם", אמרתי לנהג המונית ובלבי ידעתי שלא אכנע. בשישים ואחת השנים מאז הייתי כאן, זכרתי אותה היטב. באותם ימי בונקר רעב וחרדה, הכנסייה הייתה בשבילי משמעותית.

 אולי כאן המקום לספר איך באותו סתיו בשנת 1944 הגעתי אל הכנסייה. לפני כן התחבאנו במחבוא מאולתר ביער. אני כותבת על כך בנפרד בקטע שקראתי לו "מבוכה זמנית". כאן רק אציין שנאלצנו לצאת מהבונקר שלנו, נתפסנו וקבלנו הוראה להגיע לחצר הכנסייה. איזה בלבול, הרי הכומר של הכנסייה הפרבוסלאבית הנחה אותנו במילים מפורשות, "לכנסייה הקתולית יש להמשיך שמאלה ואחר כך ישר עד לקיר-גדר. שם כבר תראו את הצלב שעל הכנסייה." נהג המונית הצעיר והבלתי מנוסה היה סבלני ולו רק בשל התשלום הנדיב שהבטחתי לו. קול פנימי הזהיר אותי, שאל לי לפלוש למקום לא לי. עדיף לי לזכור את הכנסייה כמחממת לב ובטן בה החלב החם ההוא היה כנס.

המקום נראה נטוש ומוזנח. השער ואולי הדלת הכבדה מזיכרונותיי נעלמה. שום דבר לא נראה לי מוכר. ייתכן שהשער והדלת נעקרו ממקומם ונבזזו במשך השנים. בחצר מצאתי בית קטן. נקשתי על הדלת פעם ועוד פעם. קשיש כפוף ודהוי, אולי כומר בא בימים, שריד ממלחמת עולם השנייה, פתח את הדלת. בזמן השלטון הקומוניסטי הוא היה עבד מבוקר עד ערב במפעל ממשלתי שהיה חלק מתוכניות החומש הכלכלית, אבל ישו הקדוש חיכה לו ושמר עליו. הוא ניסה לחייך אליי, אך חיוכו היה מריר. לא, הוא לא מוכן לפתוח את הכנסייה.

"עדיין לא שיפצו," אמר. "מה יש לראות בעזובה הזו?"

הוא ניסה להתחמק בכל מיני תחבולות, ואני בשלי. אני חייבת לשבת בספסל הלפני אחרון, להתבונן בחלונות הצבעוניים מבפנים, להביט בצלוב. שטר של עשרים דולר ריכך את עקשנותו.

ואז כשסובב את המפתח, דחף את הדלת קדימה אחורה ונעשה אדום כעגבנייה, הדלת נפתחה בחריקה צורמנית. עוד לפני כן סיכמתי איתו שכשיפתח לי את הכנסייה, יאפשר לי להתבודד בה. וכך היה.

הוא צדק. חושך אפרורי, החלונות מזמן איבדו שקיפותן נרתעתי  למראה האבק והזוהמה. האוויר דחוס בסרחון כבד. קורי עכביש בכל זווית אפשרית.. הבטתי בספסלים אליהם התגעגעתי ורציתי ללטפם. במקום הבוהק של העץ שקידם אותי אז, הפעם הציצו אלי תולעי עץ שזקפו קומתן מהנקבים הרבים..

הדבר היחידי שלא נפגם, היה המבנה, המרחב הפנימי שיצר צורת צלב. החלונות הצבעוניים שהרשימו אותי בעבר, אלה כמו נמוגו. חלקם נשברו ובמקומם הכניסו סתם זכוכית. רק קטעים מהויטראז'ים הצבעוניים נותרו כשהיו. לא הייתה לי כל אפשרות לשבת על מקומי משכבר.  הסתובבתי לראות אם הכומר איננו, וברחתי מהתולעים והאכזבה.

 

ובכל זאת הכנסייה הזו בזמנו גרמה  למפנה מסוים בחיי. זכרתיה לטובה. בה נוכחתי לדעת לראשונה בחיי, שהמבוגרים לפעמים טועים. להפתעתי לא הובאתי לשחיטה, נבואת דודי לא התגשמה. אם כי פרק הזמן בו היינו צריכים לצעוד על הרגליים הדואבות לחצר שהגרמנים שלחו אותנו היה קשה מנשוא. על כל צעד חשבתי על צורת בית המטבחיים. אני כבר ידעתי על השחיטה של חזירים אצל השכנים של סבתי בכפר. אמנם לא מקרוב, אך שמעתי את הצווחות מחצר השכנים שלה. העוזרת שלהם הייתה מקבלת כל מיני נקניקים מעושנים. גם אותי הייתה מכבדת מהטרף האסור שאני כל כך אהבתי ונהניתי  ממנו.

 

שם בכנסייה נתקלתי במציאות הנעימה של חיבוק, אותו חיבוק על הספסל הלפני אחרון בו הושיבו אותי עם המשפחה. הייתי הכי קטנה בין כל היהודים שכבר קיבצו מהסביבה. ייתכן שאותו חייל שהיה יותר מבוגר מאבי, השאיר נכדה בגרמניה. בכל אופן, הוא לקח אותי על הברכיים, לא נרתע מהלכלוך והכינים ששרצו בראשי וציווה: MILCH!… חייל גרמני חיבק אותי והזמין "חלב חם לילדה".

לי, חלב חם? קשה לדעת כמה זמן עבר מאז שתיתי חלב. טעם גן עדן היה לו.

 

למרבה הפלא מצאתי בכנסייה רגע של חסד. כאן חשתי מוגנת מהקור בזכות התקרה הגבוהה והחסונה, וכאן חייכו אלי, אולי משום שהייתי הילדה הקטנה ביותר. החיוך ההוא חקוק בזיכרוני כמעשה פלאי, שכן באותם ימים לא הייתי רגילה בחיוכים ובחמימות. כבר שנתיים קודם לכן סומנתי עם בני משפחתי ואמי תפרה לכולנו  טלאי צהוב. היינו מסומנים. נרדפנו. וגם עכשיו לא הייתה החמימות אלא אשליה…

אלא שלפעמים, אשליה היא פסק זמן של שפיות. בכנסייה פגשנו די הרבה יהודים ששמחו לראות זה את זה ולוודא שאלו וגם אלו עדיין בחיים, כאילו מדובר ביום חג. האווירה הייתה רגועה ומישהו טרח להגיש לנו אוכל חם. אחר כך, בעזרת כסף שאמי שלפה מתוך המחוך שלה, היא הצליחה לקנות מהכפריים אוכל, ואני הייתי מאושרת. קודם כל, לא שחטו אותנו ולא הובילו אותנו לבית המטבחיים, כפי שאיים דודי, בשעה שיצאנו מהיער ונתפסנו על ידי הסיור הגרמני. כנסייה זה לא בית מטבחיים! וגם החיבוק החם של החייל היה מרגיע, ומעלינו התנשאה קורת גג שהגנה עלינו מפני גשם ושלג וזאת בלי לקחת בחשבון את הציור היפה של המדונה והתינוק…

הייתי שבעה ומאושרת כפי שלא חשתי זמן רב. הכול שיחק לידיי. בערב העבירו אותנו לאסם מלא קש, שריחו רענן ונעים והוא מחמם ומרגיע ממש כמו החיוך של החייל הגרמני. לרגע התפתיתי לחשוב שהחיים יפים והכול נראה לי נהדר… לא ידעתי אז שהכנסייה שימשה כתחנה זמנית לאיסוף יהודים שניצודו בסביבה ורוכזו כדי להישלח למחנה הריכוז סרד. וטוב שכך.

כשחזרתי למשרדו של הכומר, הוא שאל מה כל כך חשוב בכנסייה הנידחת שלו. כשסיפרתי לו, ביקש לחכות רגע, ניגש למגירה של שולחן ישן ומצא עבורי גלויה מאותן השנים, בצבע חום דהוי של הכנסייה על רקע הכפר. כן, זאת הייתה הכנסייה שלי.

פורסם בקטגוריה סיפורים | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

מבוכה זמנית

"הורד מכנסיים!" – נשמעת הפקודה. אני מסובבת את הראש לכוון הקול הצורמני שצועק בשפה זרה ורואה החייל הגרמני מכוון אלינו רובה ומנפנף בו כאילו היה מניפה – ימינה ושמאלה כדי שנבין שכולנו מאוימים. מולנו עומדים  שלושה חיילים, אבל שניים מהם עומדים בצד בלי להתערב.

על הכובעים שלהם לא מתנוססת גולגולת מפחידה שהספקתי לראות באקציות הקודמות. אחד מהם נדמה בעיניי כידידותי יותר, אולי מחייך אליי או לפחות כך אני רוצה שיהיה, כי אני קטנה רק בת שמונה, ועדיין יש לי אמון במבוגרים. הרי מבוגרים תמיד מחייכים אל ילדה קטנה ונחמדה.

התעוררתי מהחלום בזיעה קרה. זה לא רק חלום, כי האירוע קרה במציאות והוא חוזר אלי בלילות. אולי הכתיבה עליו תקל עליי.

 

עמדנו בצד הדרך בפאתי היער בסלובקיה. עוד לא הספקנו להתרגל לאור היום, מצמצנו בעיניים לנוכח הנוף המישורי, אליו ירדנו מהמחבוא שעל ההר. היינו שישה: הוריי דודי ואשתו אחותי עליסקה שהייתה אז בת שתים-עשרה ואני בת השמונה. לא כך תיארתי לי את היציאה מהבונקר לאור היום, למרחב. במשך שעות, ימים וחודשים דמיינתי את הרגע הזה. חלמתי עליו כשאני מצונפת במחבוא החשוך, בו שכבנו בלי לזוז. היינו עטופים בכל הבגדים שהצלחנו

ללבוש כשברחנו אל היער, אבל היה קר. לפעמים נשבה רוח, לפעמים ירד שלג שנמס וטפטף פנימה. העלים היו תמיד לחים.

הבונקר שחפרנו היה מכוסה ברזנט. כמה חריצים דקים של אור הפרידו בין היריעה לבין  הבור, ורק רצועת אור חדרה דרכם. במשך היום תמיד השתדלתי לעצום עיניים, כי האמנתי שאם לא אביט באור לא יראו אותי ולא ימצאו אותנו. 

 

כשהגדולים החליטו שאין ברירה ועלינו לנטוש את הבונקר המאולתר, דווקא שמחתי. הקיבה שלי קרקרה, הייתי קפואה וכל הגוף כאב. אחרי שהפטרול הגרמני סיים את החיפוש ביער, חשבנו שהדרך במורד ההר פנויה. העמסנו על גבינו את התרמילים הריקים ממזון. אמנם התרמילים כבר לא היו כבדים, אבל אנחנו כבר היינו חלשים, ורק בקושי נשאנו אותם.

ברגע שהתחלנו לזוז הרגשנו שרגלינו אינן יציבות. הגוף היה רפה ורעב, השרירים התנוונו לאחר השכיבה הממושכת ללא תזוזה. היה עלינו להיאחז בענפי העצים עם כל צעד.

אני, הקטנה ביותר–  נהניתי מהשינוי. נכון שעל כל צעד נתקפת בכאב חד בכפות רגליי, כנראה בגלל פצעי קור מוגלתיים ואולי משום שהנעליים היו כבר קטנות עלי. המבוגרים לא שיתפו את אחותי ואותי בהחלטה. לא ידענו  לאן אנחנו הולכים ולמה אנחנו עוזבים את המחבוא, שהוכיח עצמו כ "בטוח" המחבוא הוכיח עצמו כ"בטוח" – עובדה, הגרמנים לא גילו אותנו במשך כמה חודשים.

 

הדודה שהייתה ידועה כחולת ניקיון, הסתכלה בנו וקבעה: "אנחנו כל כך מזוהמים, רק שלא יחשבו שאנחנו צוענים". לבני משפחתנו היה ממילא עור כהה בגוון חום צהבהב, ובכל זאת היינו חיוורים עכשיו, עם עגולים שחורים מתחת לעיניים הבולטות מרעב. בזמנו, הצוענים נחשבו אצלנו  לאנשים נחותים – גנבים ובלתי אמינים, אנשים שצריך לברוח מהם. היום אני מתביישת מעצם ההשוואה. במחנות הריכוז יהודים וצוענים חילקו גורל משותף, נרדפנו באותה מידה ובאותה שיטה.בעיני הגרמנים, היינו נחותים בדיוק כמו הצוענים, תת-אדם שאינם ראויים להישאר בחיים. ובכל זאת, אנחנו היהודים, היינו שנואים אף יותר מהצוענים. לאבי ולי יש אף סולד, אבל לשאר בני המשפחה היה אף יהודי טיפוסי. משפגשנו בחיילים ונשאלנו מה מעשינו בסביבה, היה זה אבא שענה לחיילים.

 

"לשירותך המפקד"! הוא פנה אל הקשיש שבין החיילים כאילו נכנס לדמותו של "החייל האמיץ שוויק". אבי נחשב למספר סיפורים מוצלח. בדרך כלל היה תענוג לשמוע ולראות אותו. אפילו באותם רגעים, כשהיה מותש ובוודאי מפוחד וידע שחיינו בסכנה, ניסה לשמור על ארשת קלילה וידידותית ולספר לחיילים סיפור. 

"המפקד, המעשה שהיה כך היה….." וכך, הסביר לו אבא באריכות ובפרטי פרטים שאנחנו רק חוזרים הביתה מהעבודה במפעל לייצור מסמרים פרסות סוסים. הוא הסביר לקצין שהמפעל בו עבדו הוא ואחיו הועבר בגלל המלחמה לעיירת פוטוק הרחוקה כך וכך מביתנו ברוז'ומברוק. לא שכח לתאר את המרחקים בקילומטרים בין ביתנו בזמן ההוא משמע ברוז'ומברוק ועד ל"מפעל". לא שכח לתאר כמה משובשות הדרכים שבסביבה והדגיש את הצורך בסוסים להובלה, בגלל העומס על הרכבות. את אחיו ואת עצמו הגדיר כפועלים וותיקים ומקצועיים במפעל היחיד בכל רחבי סלובקיה שמייצר מסמרים לפרסות סוסים. "והנה אתה רואה, אדוני המפקד", אמר אבא "איך אנחנו צריכים לחזור הביתה ברגל אחרי סיום משמרות מתישות, רק בגלל שכל הסוסים נלקחו לצבא…" כאן קטע אותו הקצין הבכיר בשאגה ואטם את אוזניו בשתי ידיו. למרות שהצעקה הפחידה אותי, רק בקושי כבשתי את צחוקי למראה התנועה של החייל המכסה את אוזניו בידיו.

הספור התבסס על אבי התבסס על מעט עובדות אמיתיות והרבה אלתורים מותאמים למצב, אבל די היה להעיף בנו מבט חטוף אח כדי להבין האמת. גם העובדה שאבא דיבר בגרמנית, שפה שפועל פשוט בדרך כלל לא שולט בה, הגבירה את חשדם של החיילים שאנחנו בעצם יהודים מלוכלכים. בידי אבא ואחיו היו רישיונות עבודה מיוחדים, שאפשרו להם לעבוד בבית המלאכה שנגזל מהם והוחרם לטובת הנאצים בראשית המלחמה. אבי הושיט לחייל את האישורים. תוקפו של הרישיון שהציל אותנו בעבר מכמה וכמה אקציות, פג לאחרונה, לאחר שהתפרסמה הוראה חדשה בדבר הפתרון הסופי להשמדת כל יהודי סלובקיה. ערכו של הרישיון היה כעת כקליפת השום.

Hosen herunter"" צעק הקצין. "הורד מכנסיים!"

 איזו בושה! מה, אבי המבוגר צריך להתפשט בפומבי? אבי החזק והגאה צריך לפשוט את המכנסיים ולהראות לחיילים זרים את מבושיו, אותם לא ראה איש מאיתנו מעולם?אפילו אני בחיים לא ראיתי? השפלה איומה. צבטתי את אחותי, התביישתי נורא.

אבא דיבר עם החיילים בקול שקט ושליו.הוא הודה בפניהם שאנחנו יהודים ולחש להם משהו, שאותו לא הצלחתי לשמוע. הגרמני לא התרגז גם הוא נשם לרווחה ואולי אפילו שמח שהעניין נסגר בצורה מתקבלת על הדעת ומכובדת יחסית. אבא לא נדרש יותר להוריד את המכנסיים ואני הרגשתי הקלה שקשה לתאר.

 

החיילים הסבירו לנו לאן עלינו להגיע כדי להצטרף לקבוצת היהודים שנלכדו בסביבה. לכו לאורך השביל כך וכך קילומטרים, הם אמרו, עד לכפר ליפטובסקה אוסדה ((Liptovska Osada. שם בחצר הכנסייה תפגשו יהודים אחרים. תקבלו הוראות נוספות. בעוד אנחנו מתרחקים מהחיילים הגרמנים, שמעתי את הורי מתנחמים במזל הטוב שפקד אותנו. אילו היו צמאי דם, הם אמרו, הרי יכלו לירות בנו כפי שנהגו חיילי האס.אס או ה"גארדיסטים", הסלובקים הלאומנים. הסלובקים הלאומנים ידעו שהיהודים הנמלטים מחביאים על גופם כסף ותכשיטים, היו מתנפלים עליהם בדרכים, מפשיטים אותם, גוזלים את רכושם ואחר כך רוצחים אותם. מזל שנפלנו בידי חיילי וורמאכט הגרמנים ולא בידי השודדים. 

 

התקדמנו משם באיטיות ובקושי. אני צלעתי בגלל פצעי קור בכפות רגלי. כשהתרחקנו מהחיילים החל דודי מרצי באצ'י לצעוק "עכשיו אנחנו הולכים לבית המטבחיים! בכנסייה הזאת ישחטו אותנו."

האמנתי לו. כל כך נבהלתי מהצפוי לנו, שהתחלתי לבכות ואמרתי שאני לא יכולה ללכת בגלל הפצעים ברגליים. האמת היא, שאיבדתי לא רק את הכוח, אלא גם את הרצון להיאבק בכאב ובפחד. אחותי הצטרפה לבכי שלי. כולנו היינו מותשים, כעבים וחולים. איש מבין ארבעת המבוגרים, שכללו את הרי, דודי דודתי שהיו חשוכי ילדים – לא היה מסוגל לתמוך בנו הילדות. אף אחד לא היה מסוגל לומר שזה לא נכון.

האמנתי למרצי באצ'י, הרי הוא מבוגר ויודע! אנחנו הולכים להישחט. ואני יודעת מה זו שחיטה. כשביקרנו אצל סבתא בכפר שאמי נולדה בו, בחופשות פסח אני שמעתי את צווחות החזירים בעת השחיטה. פעם אפילו התגנבתי להציץ דרך הגדר שהפרידה בין החצר של סבתי לבין שכנינו הגויים משם נשמעו הצווחות האיומות. מראות זוועה! דם בכמויות ועכשיו גם דמי יישפך שם בכנסייה בה ישחטו אותנו.

בעודנו נסחבים והולכים איכשהו, התחלתי לילל שאני לא יכולה יותר. דודי חסר הרגישות ויחס לילדים פסימי ללא תקנה עם הפרצוף המיוסר עוד העיז להתלונן, "תשתיקו אותה!" לימים הפסימיות הביאה אותו למותו שם במחנה כפייה ליד אבי כשנשלחו לסקסנהאוזן. הוא לא הקשיב

לדברי העידוד של אבי וברח להתאבד על גדר התיל המחושמלת. ואילו אבי האופטימי ובעל תושייה הצליח להסיר חולצה מגווייתו של אסיר פוליטי שהצילה את חייו.

 

אולם באותו הרגע, אפילו האופטימי נותר חסר מענה נוכח התחזית המחרידה. שדווקא אמי, שתמיד נראתה פאסיבית ביחס לאבי הדומיננטי, הוכיחה פיקחות ותושייה. היא פנתה לצד הדרך כשגבה מופנה אלינו כדי להוציא מתוך המחוך שלה תכשיט זהב. לא ראיתי מה היא עשתה בדיוק, אך עד היום מזכיר לי אותו את הקסם של מנורת אלדין – משפשפים את המחוך ויוצא משם אוצר מנצנץ.  

אמי כנראה הבחינה מרחוק בעגלה עם סוס המתקרבת לעברנו. היא אותתה לעגלון, ואחרי הסתודדות קצרה הורשינו לעלות על העגלה המלאה חציר וקש ריחניים להפליא.

 

העגלה הצילה אותנו. ספק אם היינו מגיעים אל הכפר בכוחות עצמנו מבלי להתמוטט. ישבתי בנחת על ערמת החציר, לועסת לי את פרוסת הלחם הכפרי העבה שהעגלון חילק לנו. מקשיבה לנקישות הקצובות של רגלי הסוס הדוהר והן מרגיעות אותי. אך בכל זאת, עדיין הייתי חרדה מהשחיטה הצפויה בכנסיית הכפר, ובעיקר פחדתי שיצוו על אבא ועל הדוד להתפשט, והם יחושו מושפלים ונבוכים כל כך. את אמי ראיתי לא אחת ללא בגדים, כשהיא משכה על עצמה את המחוך וביקשה ממני לרכוס את הקסים הרבים, אבל את אבי ודודי לא ראיתי ערומים אף פעם. בינתיים התנחמתי בפרוסת הלחם השחור, לעסתי ובהיתי. התענגתי על הרגע.

מרחוק כבר נראתה צלליתה המאיימת של כנסיית הכפר, שם כפי שדודי הבטיח, מחכה לנו השחיטה. רעדתי מפחד כאשר העגלה התקרבה אל חצר הכנסייה שהייתה הומה בבני אדם. המקום לא דמה כלל לבתי

המטבחיים שראיתי בילדותי. אם אכן אנחנו עומדים להישחט, איפה האנקולים, איפה אזמלי הקצבים, איפה הדם וזעקות הפצועים? הסוס פסע אל רחבת הכנסייה בצעדים מדודים וגאים, העגלה נעצרה. העגלון חייך אלי בחביבות, הושיט את זרועותיו החזקות, הניף אותי גבוה באוויר והניח אותי בעדינות על הקרקע. הרגשתי שכל העיניים נישאות אלינו, כאילו היינו בני משפחת אצולה המגיעים אל הנשף.

עד מהרה הסתבר לי שכנסייה זה לא בית מטבחיים. הוכנסנו פנימה, ייתכן שלפני כן נדרשנו להירשם לרשימות שהיו בידי הגרמנים, אבל פרטים אלה לא זכורים לי.

פורסם בקטגוריה סיפורים | כתיבת תגובה

אמי, לילי

למרות שקיוותה וייחלה, המובן מאליו לא קרה. הריונה השני של אמי הסתיים באכזבה גדולה. שוב נולדה לה בת. כל המשפחה, והיא עצמה, קיוותה לבן. הם לא תארו לעצמם אפשרות אחרת, והיו בטוחים שחמש שנים לאחר הולדת הבת הבכורה, עליסקה, יגיע תורו של הבן. אבל אני, כבר אז, בעודי עובר בבטנה, לא עמדתי בציפיותיה. הגחתי אל העולם מכוערת, כהה כבוץ, מין יצור דוחה, ונוסף לכל – נקבה. האכזבה הייתה כה מרה, עד שאמי וכך גם מקורביה בכו מרוב ייאוש. הבכי וחוסר האונים של אמי נמשך זמן רב מאוד. אבי, לעומתה, התנחם בכך שיצאתי שלמה, וטען "העיקר שהתינוקת בריאה". כיוון שלא היינו אדוקים, לא הטריד אותם הנימוק שזקוקים לבן כדי שיתפלל "קדיש" אחרי מותם.

אמא לא הצליחה להתגבר על הכישלון, שהיה אני. באופן מובהק, אחותי הפכה להיות לילדת תפנוקיה, ואילו אני לסרח עודף. אין לי ספק שאמא לא התכוונה להפלות אותי לרעה, אבל גם כשבגרנו, הדמיון החיצוני של אחותי היה אליה, ואילו אני הייתי העתק מדויק של אבי. כך נוצרה החלוקה: אבא היה תמיד לטובתי ופינק אותי, ואמא אהבה יותר את אחותי. היא נהגה בי בהגינות, לקראת החגים קיבלנו שתינו בגד חדש, אבל בשאר הימים, לבשתי את בגדיה המשומשים של אחותי ואילו אחותי זכתה באופן קבוע למלתחה חדשה. אחותי – הילדה של אמא, קיבלה את תכשיטיה, אבל אני תמיד הייתי צעירה מדי כדי לזכות בהם.

אמא, לילי גרדוש, שנולדה ב – 1909, הייתה בת למשפחה אינטלקטואלית. אביה היה פרופסור לפילולוגיה, והיא עצמה למדה בבתי ספר יוקרתיים. אבא, לעומתה, לא היה איש מלומד, אבל היה שרמנטי. יש להניח בהתחלה, האהבה ניצחה את הפער, אבל במשך השנים יחסיהם הפכו לנישואי הרגל. במשך הזמן, אמא ראתה בי את דמותו של אבא. אני זו שספגה הערות עוקצניות שכוונו אליו, בעצם, מפני שהיא לא העיזה לדבר אליו באופן ישיר בצורה פוגעת. נסיבות חיי הביאו אותי להיות מרוחקת מאמא ברוב חייה.

עד היום אני לא מסוגלת לפרש לעצמי את הסיבה לכך שאמי, ברוב טובה, הציעה לתת לגיסתה דווקא אותי ולא את אחותי. האם זו מקריות, או משהו עמוק בתת הכרתה? האירוע חרוט עמוק בליבי. המסירה הייתה אמורה להתבצע כשעמדנו על רחבת הסלקציה. השנה היתה 1944. נקראנו לסלקציה במחנה העבודה סרד בסלובקיה. היינו כמה אלפים, המשפחות ניסו להצטופף יחד. אבל, מפקד המחנה ציווה על הגברים לצאת לצד אחד, הנשים עד גיל ארבעים ללא ילדים נצטוו לעבור לצד אחר, ואילו הזקנים, והילדים עם אמותיהם, נשארו לעמוד באותו מקום. בשבריר שנייה, אמא הציעה מחווה יפה לגיסתה: "קחי את ורה בתור בתך, וכך תוכלי להישאר אתנו". דודתי, שהיה לה אותו שם משפחה, ענתה לה בקול רם שנקלט לי היטב, "למה לי לקחת את ורה שלך וללכת למות באושוויץ, כשאני עוד צעירה ויכולה לעבוד!" הדודה נלקחה לרוונסבורג שם נספתה ואילו אנחנו הגענו לאושוויץ, אבל תאי הגזים כבר יצאו משמוש והטרנספורט שלנו המשיך לטרזיינשטט.

הייתי בת שמונה כשהגעתי לגטו טרזין, נמסרתי לבית ילדים, ולראשונה הפכתי להיות עצמאית. אחרי שהמלחמה נגמרה והמשפחה התאחדה מחדש, גרנו כל ארבעתנו יחד, אבל אמי הפכה להיות שבר כלי. לא זכיתי לראות חיוך על פניה. דבר לא היה מסוגל לנחם אותה על אבדן הוריה ואחותה האהובה, שנספו בשואה. אמי זכורה לי באותה תקופה, יושבת מול הרדיו, לבושה באותו חלוק מוזנח ומחכה לשמוע ממדור חיפוש קרובים שיקיריה חיים אי שם. היא תפקדה כאוטומט, ניהלה את משק הבית במין שלט רחוק, בו נתנה הוראות לעוזרת שהייתה איתנו יומם ולילה, ועשתה את כל הנדרש ממנה. הבית היה עצוב, לכן שמחתי כשנשלחתי לעיר הגדולה, אל משפחה אומנת כדי ללמוד בבית ספר תיכון, כי בעיירה שם גרנו לא היה בית ספר מתאים לגילי. שוב הייתי רחוקה מאמי. מצב זה נמשך גם כשמסרו אותי לעליית הנוער, כדי שאגיע לבד לישראל.

עכשיו זה נראה לי מוזר, שכל אחד מארבעתנו עלה ארצה בנפרד. אנחנו באנו בהשפעת השליחים ששכנעו את ההורים שמקומנו בישראל, ובכל זאת מוזר לי שהוריי לא דאגו שנצא יחד. אחותי הגיעה ראשונה לקבוץ מענית, חודשיים אחריה אני, לקיבוץ כפר מסריק, ואמא עלתה ארצה לבדה כשנה אחרי. אבא נשאר לחסל את עסקיו. כשאמא הגיעה, גיליתי אצלה את כושר הסתגלותה למצבה הקשה. היא לא התלוננה, אבל אני בטוחה שסבלה. לבדה בארץ חדשה, הצליחה להתקבל כאורחת בקבוץ אצל בן דודה שהיה חבר קבוץ. בקבוץ כפר מסריק עבדה כמבשלת. הכוונה היתה שתשהה שם רק מספר חודשים, אבל אבי נעצר, והצליח להגיע רק אחרי חודשים רבים ובלי שום רכוש. גם אני, בזכות אותו בן דוד, התקבלתי לחברת נוער בקבוץ ההוא. אבל גם שם לא הצלחנו להתקרב זו לזו. אולי בגלל גיל ההתבגרות שלי, או בגלל ששתינו היינו מותשות ועסוקות בשלנו.

לבסוף, כשאבא הגיע, עברו ההורים לנהריה. אמא, שהיתה רגילה לרמת חיים שונה מזו שנכפתה עליה בצריף שהוקצה להם, ללא חשמל, עם מקרר קרח ובישול על פתיליה, החלה לעזור בפרנסת המשפחה. כשהיא רכונה על מכונת התפירה "זינגר", אותה ירשה מסבתי, החלה לתפור כיסויי בד למושבי האופניים, שהיו עשויים מפלסטיק. למרות הריחוק הרגשי שבינינו, הערכתי את העובדה שגייסה את הכוחות המעטים שעוד נשארו לה מהמחלות השונות, מהן סבלה. בזכות העבודה הקשה, הורי הצליחו. אבא פתח בית מלאכה וחנות אופניים, ובמשך הזמן בנה בית די גדול, שיוכל לקלוט גם את אחותי ובעלה שעזבו את קבוץ מענית ועברו להתגורר אצלם.

כשנולד הנכד הראשון, אמא הייתה גאה ומאושרת. שאיפתה, שלא הוגשמה כשאני נולדתי, התגשמה  עם היוולד הנכד שקיבל את שם אביה, גרשון, ושם שני,  יאיר (לאחר מותה, גרשון נמחק ונשאר יאיר). משפחתה של אחותי עברה עם התינוק לשיכון חדש. ואז אבא נפטר מהתקף לב. אמא זקפה קומה, התמלאה במרץ וחדוות חיים מחודשת, כדי להמשיך ולנהל את העסק של אבא. אחותי עם בעלה ושני ילדיה עברו לגור בביתה הגדול, צמוד הקרקע, של אמא, כדי שלא תהיה לבד. אני התגוררתי בתל-אביב.

כחודש ימים לפני פטירתה, אמא הפתיעה אותי כשהודיעה לי, שהיא רוצה לחגוג את ראש השנה בתל-אביב. השנה היתה 1965. היא הזמינה מקומות במלון דן, וגם ארוחת חג לשלושתנו, לבעלי, לי ולה. אני שמחתי מאד שנוכל לבלות ביחד. ישבנו שתינו לבד בקפיטריה של המלון. לבושה היה מהודר, כיאה לאשת עסקים, בניגוד לבגדיה הרגילים, שהיו מין חלוקי בית בהם התהלכה לפני שהפכה לאלמנה. כל לקוחות העסק שאבי השאיר בפתאומיות קבלו מאמי הבטחה שהתחייבויות אבי הן קודש והיא תעמוד בהם. אני מאמינה שהיא נהגה כך מתוך רצונה להיות לו לעזר גם אחרי מותו. כשהמלצר הגיע אלינו עם עגלת העוגות לבחירה, נעם לי שאמי זכרה היטב איזו עוגה מועדפת עלי. פתאום הייתי רק שלה. אחרי שהתרווחנו בכורסאות המלון ולגמנו מהקפה, אמי פתחה במונולוג:

"את יודעת ורקה (Verka שם חיבה שאבי נתן לי) שהם לא מוכנים לשמוע בקולי ולהקים לאבא ולי מצבה זוגית משיש שחור. הם טוענים שאני מגזימה ושאבא לא היה תיאודור הרצל או אישיות דגולה אחרת. מספיקה לנו מצבה רגילה משיש, כמו במטבחים של שיכוני עמידר. ורקה, הרי זה כספנו שאבא טרח ועבד עליו, ואני במיעוט, ואין לי כוח להתווכח איתם. אני יודעת שאין טעם שאת תתערבי לטובתי כי הם ממילא לא ישמעו לך".

לא עזרו לי מילות התמיכה שהבעתי בעד הרעיון היפה של הקמת מצבה מכובדת. אמי לא נרגעה, רצתה לספר לי עוד על צרותיה, ואני הקשבתי לה, הפעם בסבלנות רבה, שלא כהרגלי. היא המשיכה במונולוג: "ואם לא די בכך שהבית השקט שלי הפך לאנדרלמוסיה, הם החליטו להפוך את סידורי הבית למודרניים וזרקו לי כמה רהיטים ואת השולחן היציב שהבאנו עוד מצ'כיה. תביני, אני הייתי רגילה אליו ואהבתי אותו עשרים וחמש שנה! על השולחן הגדול ההוא שיחקתי פסיאנס ופתרתי תשבצים. במקומו קנו שולחן סלוני נמוך שאני לא מסוגלת להתכופף אליו."

הזדהיתי איתה והייתי חסרת ישע, המילים נעתקו מפי. התברר לי שנושא המצבה היה חשוב לה לא בגלל הרושם, אלא בגלל ההערכה העמוקה לאבי, ואולי גם בשל אהבתה אליו. בין השורות ומאופן דיבורה על אבא, הבנתי שהיה ביניהם יחסים, שאותם לא הערכתי נכון.

לצערי, אמא לא הספיקה לראות שום מצבה. כמה שבועות אחרי החג, היא נפטרה מדום לב. אולי עוד הייתה לה תקווה כלשהי, שבכל זאת יכבדו את רצונה. אבל זה לא קרה.

וכך, רגע לפני מותה, הכרתי את אמי מזווית שונה מזו שדמיינתי לעצמי במשך כל חיי. לראשונה זכיתי בחיבוקים ונשיקות חמות. שתינו היזלנו דמעה, אני מהתרגשות הפגישה, ואמא, כנראה, מעצב ואכזבה. לראשונה בחיי, אמא מצאה בי את הבת, שאיתה רצתה לדבר. אני מקווה שבאותו יום, היא הרגישה, אולי לראשונה, את הזדהותי העמוקה איתה. 

פורסם בקטגוריה סיפורים | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

"האחים מייזלס, לצאת מהקרונות"

כך הכריזו על הרציף – במאי שנת 1942.

"עליסקה רק תאשרי, הוצאנו מהטרנספורט או לא."

שאלה זו לא באה לי בקלות. ידעתי שאחותי תגיב בצעקות, בהתרגשות ולחץ דמה הגבוה, יעלה עוד יותר. עד שהעזתי להציג לה את השאלה הישירה "התנהגתי יפה", הקשבתי לכל מה שהיה לה לספר על הנכדים  הנפלאים שלה, על מחלות מכריה בנהריה שבה יודעים הכול.

שמעתי עדכונים אחרונים אודות אלה, שלא עלינו נפטרו. "מה את לא זוכרת את ההוא שגר ברחוב ההוא ושבגד באשתו ואחר כך חלה במחלה ממארת?"

 לא זכרתי. כבר יותר מחמישים שנה שאני לא גרה בעיירה, וגם בתל אביב איני מעורה בנעשה בחדרי חדרים.

 

"הוציא אותנו מהטרנספורט, אז מה? פאשיסט, גארדיסט, משתף פעולה עם הנאצים, חלאת אדם. ומה זה עזר לנו? הרי אחרי שנתיים היינו שוב בטרנספורט שמטרתו הייתה אושוויץ", ענתה לי לבסוף.

"אבל, בשנת 1944 אחרי המרד הסלובקי, כבר לא הייתה לו השפעה". ניסיתי להסביר עובדות.

 "תגידי לי ורקה, מה את רוצה ממני. הוא הוציא אותנו כי הוא היה זקוק לאבא ולדוד להפעיל את המפעל שגזל מאתנו. אל תהיי תמימה. כל הסלובקים שנאו יהודים ומטרתם הייתה לחסל אותנו."

"עליסקה, את הרי יושבת איתי כאן במטבח שלך, תגידי בכנות, זה לא בזכות הליכרדוס הזה, שקיבל לידיו את המפעל של אבא? את שמעת על רכוש יהודי שלא נגזל באותה תקופה?"

"תעשי לי טובה, ורקה, תפסיקי להתעסק בזה. כולם היו פאשיסטים ורוצחים, ואל תעשי מהם קדושים."

במשך שנים ארוכות, למען הדיוק שישים ושלוש שנים, השם ליכרדוס לא העסיק אותי. הנבירה  בכל הקשור ב"אדון ליכרדוס", כך קראנו לו אז, החלה כחודש לפני שנסעתי לברטיסלבה להשקת ספר השירים שלי שיצא לאור בהוצאת הספרים של  המוזיאון הממלכתי הסלובקי. לא הייתה לי בעיה לאתר את מספר הטלפון של מפעל ליכרדוס באותה העיר.

 צלצלתי לבעל המפעל, רציתי להיווכח שאינני הוזה.

"הלו?" והוא מדבר, יותר נכון בנו ענה ושפת אמי נשמעת לי, כאילו זה נס.

מה שעבורו היה מובן מאליו, לדבר בשפתו היחידה, חוץ מקצת רוסית, עבורי שפתו כבר מתה. להפתעתי, הבנתי את דבריו שנאמרו בקול נעים. הצעתי פגישה והוא לא התנגד. קבענו למחרת היום.  שש אחרי הצהרים  בלובי המלון.

תבינו, זו לא עוד פגישה וזה לא סתם הוא! מדובר בבנו של ההוא, ויש לי סיבה משמעותית לשחזר איתו את האירוע שמונח כמשקולת על פיסת הזיכרון המטושטש שלי. המשקולת מושכת לכיוונים שונים ולא מוצאת את מקומה הראוי, אם כי לאחרונה ניסיתי לעשות סדר ברצף האירועים בשלוש השנים הגורליות ההן. בשנים 1942 ועד 1945 לאורח שלי היה תפקיד חשוב. 

לפני נסיעתי חיפשתי ומצאתי אותו באינטרנט. גבר נאה עם זקן שיבה מטופח ותסרוקת מעוצבת. נולד בשנת 1936, לפני שהמלחמה הפריעה לילדותנו. באינטרנט הוא מופיע כאיש חשוב – פסל-אמן, יוצר בברזל. אפשר גם להתרשם מהאנדרטאות שהוא יצר והעמיד ברחבי סלובקיה. והרי עוד סיבה לפגוש את האיש, שנינו עוסקים באמנות פלסטית. 

מפעל המתכת על שם ליכרדוס האב קיים גם היום. את השם שמעתי בגיל שש בהקשר למשהו רע ושטני, הצורר והאסון שלנו. המהנדס יוזף ליכרדוס האב החרים את בית החרושת של אבי, ומכאן – החוליה הראשונה בשרשרת הארוכה של צרות שנחתו עלינו.

הנאצים החרימו את בית החרושת של אבי והעבירו אותו לבעלותו של מר ליכרדוס. היה זה רק עניין של זמן עד שהגיע אלינו הצו לארוז חמישים קילוגרם של חפצים וביום מסוים, בשעה מסוימת להתייצב בתחנת הרכבת. אני דווקא זוכרת. הגענו בזמן. נכנסנו. צפיפות. סבא וסבתא מצד אבי דודים דודות ילדיהם כל משפחתנו הענפה. מחנק. שכנים. עיניים מבוהלות. נוסעים למזרח.

מאי 1942. תחנת הרכבת בפרשוב. על המסילה חמישה-עשר קרונות משא, מהסוג שנועד לבהמות ואני באחד מהם. פתאום צעד על הרציף אזרח מכובד מלווה בשני חיילים גרמנים לובשי מדים.  אני שומעת שקוראים "למשפחת מייזלס". מצאו אותנו. הגיעו אל הקרון בו היינו, ציוו על אבי זולטן מייזלס אמי צציליה אחותי עליסקה ועליי וגם על דודי מוריץ עם אשתו אילונקה לרדת מהקרון ולהתלוות אליהם. בידיהם מסמך חתום בידי המפקדה העליונה, המאשר כי אבי ודודי חיוניים למאמץ המלחמתי כמומחים של בית החרושת שהוחרם.

המסמך היה אישור לחיים לשני הגברים ומשפחתם הקרובה.

 איש מהנוסעים האחרים לא חזר מהמזרח לביתו.

במשך שישים שנים הדחקתי את הסצנה. הוריי נפטרו בגיל צעיר ורק אחותי, בוגרת ממני בכמעט ארבע שנים, זוכרת טוב ממני את העבר. היא שונאת את הסלובקים והליכרדוסים לדורותיהם. למותר לומר, שהיא אינה רואה שום דבר חיובי במסמך שהוריד אותנו מהרכבת שנסעה לכיוון האבדון. לטענתה, הסיבה היחידה שגרמה להם לשחרר את הגברים במשפחתנו, הייתה הנחיצות במיומנותם בהפעלת מכונות בבית החרושת. ובכלל, מה אני לא מבינה? הנייר היה בתוקף רק עד לאקציות הבאות?

ואני רציתי לדעת יותר. הסקרנות גרמה לי ליזום את הפגישה עם ליכרדוס הבן, כדי לתהות על  האישיות של אביו. אפשר לומר שהוא ואני, שני הילדים, היינו משני צידי הגדר. קשה לי להסביר את הרגש החיובי שחשתי כלפיו. הרי שנינו נקלענו שלא מרצוננו לקלחת הזאת ולתומי חשבתי, שאולי אפילו שיחקנו יחד, אולי הוא זוכר אותי?

אני איני זוכרת את הפנים של מר ליכרדוס. הייתי קטנה, רק בת שש, אוחזת בחוזקה את ידו של אבי בתוך הקרון. ודאי הייתי מבולבלת מהצעקות והמהומה מסביב. ואז הגיע מר ליכרדוס והוריד אותנו מהרכבת, לקח אותנו לבית מלון בעיר, כי בית כבר לא היה לנו, ובהמשך העביר אותנו וגם את המכונות לעיר רוז'ומברוק .                      

אבי עבד בבית החרושת של מר ליכרדוס שנתיים וחצי. וכל אותו זמן אסור היה לי ללמוד בבית הספר, אבל מצד שני ובאופן די מוזר – אני תוהה האם הייתי חופשייה לבקר את אבא ודודי בעבודה. אולי שם  יוז'קו הקטן פגש אותי בין המכונות? אולי זה קרה בחופש הגדול שלו? ומי יודע, אולי שיחקנו מחבואים? זוכר אותי? לא? אה! הוא כנראה לא שיחק עם בנות.

 רק לאחרונה נתתי את דעתי למעשה החריג הזה. זה לא ייאמן שמישהו טרח להוציא יהודונים מהקרון ברגע האחרון, לפני שאטמו את הדלתות על בריח. קשה להאמין, אבל לאחרונה אני דולה מאי-שם סיפורים שונים

המחזקים את העובדה שאכן, זה בדיוק מה שקרה. הורדנו מהרכבת. זו עובדה. שום פנטזיה בדיונית. מציאות שהתרחשה בעליל.

אני מנסה לתת למעשה ההוא עומק הומאני ומשמעות, מעשה בכוונה תחילה. הרי לכם, אדם אנושי, שטרח לארגן ניירות וחותמות ואישורים וסידורים כדי להציל ממוות שישה יהודים. 

בית החרושת של אבי יצר ברגים ומסמרים לפרסות  סוסים, בית חרושת יחידי מסוגו בצ'כוסלובקיה. אדון ליכרדוס יצר פרסות, אבל בהמשך יצר כלי נשק ומוקשים. אין לי ספק שהמהנדס ליכרדוס היה מתגבר על המכשולים הטכניים ומשתלט על הפעלת הציוד שהוא החרים גם בלי אבי ודודי. אז כן, הוא הציל מהרכבת  כוח עבודה מקצועי, אבל נראה לי שגם שמץ אנושיות התערבבה בשיקולו העסקי.

הבטתי בשעוני, כמי שעומדת להזניק רצים באולימפיאדה. בדיוק בשש ירדתי אל הלובי וגם יוזף הבן דייק, מושיט לי יד אחת יציבה וחמה לשלום ובידו השנייה "מנורה" מעשה ידיו, מתנה בשבילי. כל הכיבודים להם זכיתי יום קודם עם השקת ספר שיריי לא ריגשו אותי כמו אותו רגע "היסטורי". כאילו שלהוציא לאור ספר זה פחות משמעותי מאשר לגעת בעבר, עבר שהיה בלתי מציאותי והוא קם ומתממש לנגד עיניי.

 

"מה לך ולמנורה?" אני שואלת אחרי מילות תודה.

"הביטי איזה יופי של פרופורציות, אני אהבתי את זה כקומפוזיציה, עשיתי אחדות כאלה."

 זה באמת הפתיע אותי. המלצר הגיע, הזמנו משקאות. שאלתי אם הוא מסכים שאקליט את שיחתנו, כי יש לי בעיה בזיכרון, לפעמים אני לא מאמינה שמה שהיה היה.

"אין שום בעיה", ענה לי ולפתע הרגשתי שמצאתי איש המבין אותי.

מוזר. הייתה איזו הבנה מיידית בינינו. הוא שמח שאני לא מדברת על מחלות, כמו שנהוג בגילנו והשיחה קלחה לכאן ולשם. איכשהו, בחצי גמגום, ניסיתי לומר שאני ככה, קצת מתלבטת בקשר לחובתי להודות באמצעות המפגש הזה לאביו, על שהוציא אותנו מהקרונות שנסעו ללובלין, לשדות המוות הבטוח. למה התלבטות? הסברתי לו ובאותה עת לעצמי, כי יש אומרים, שהמעשה היה כורח טכני שלא נועד להציל חיים, אלא להפעיל מכונות.

האמת, הוא היה נבוך. אף על פי שנעמה לו התודה לאביו, הוא הבין את ההתלבטות שלי.שוחחנו כשעתיים על השנים ההן. אבא שלו, אמר, סיפק נשק לא רק לנאצים, גם לפרטיזנים. זה התאים לדמות החיובית שניסיתי לבנות לי. אהבתי לשמוע שאביו העסיק יהודים נוספים.

"את יודעת, אבא היה במאסר."

"באמת? באיזו אשמה?" שאלתי.

הוא לא ידע. "בעת ההיא, אצל הקומוניסטים, לא היה צריך אשמה," ניסה להסביר לי.

"אתה זוכר אולי אמך ארזה בלילה אוכל לפרטיזנים ויהודים שהסתתרו ביערות?"

"איך אני יכול לזכור? הראש שלי היה רק בהצקות לאחי הקטן ולמשחקים. אני לא יכול להגיד שראיתי מחווה כזאת."

הכנות שלו עוררה בי אמון. הוא הביא לי ספרון שהוצא לזכר אחיו, מדען ידוע, והראה לי בספרון צילום של אביו. "אולי, שאל, את זוכרת את אבי?" אבל אני באמת לא זכרתי, מה עוד שהצילום היה בזקנתו של אביו.

הייתה בינינו כנות. יוז'קו, לא חש באשמה שיש לכפר עליה. אם היו לו ספקות או שנאות אנטישמיות, הסתיר אותן מפניי בקלות. ובכל זאת, הפגישה שלנו גרמה לי להתעלות נפש. "מה שהיה, היה באמת. "ליכרדוס" זה לא רק שם, זה מפעל, זו הצלה.   

 

יד המקרה רצתה שאתקל במאמר ובמסמכים היסטוריים המזכירים את שם המציל שלנו כאחד הלאומנים הפשיסטים ממנהיגי האידיאולוגיה הפשיסטית כבר משנת 1921. עלי להודות שגם המאמר המלומד לא שכנע אותי להאמין במניע האנושי של מר ליכרדוס. הדעות הלאומניות שלו בשנת 1921 יכלו לקבל תפנית משראה את הפאשיזם בכיעורו. אני עצמי כחניכת השומר הצעיר חונכתי לסגוד לסטלין ואחר כך התבררו מעשיו. נוח לי להאמין שליכרדוס האב היה הומניסט מרדן בשלטון טוטליטרי שאחרי המלחמה ועל כך שילם ביוקר כשנאסר.

 * אחרית דבר בקשר ליוסף ליכרדוס:

את השורות האלה כתבתי כי קשה לקבור את העבר האבסורדי. קשה להאמין שחבר מפלגה שהיה פעיל לאומני משנת 1921 כפי שנודע לי מהמאמר המלומד של פרופ' ישיעהו ילינק, הציל אותי ממוות בטוח. משום כך אני מרגישה חובה למצוא צידוקים וחיזוקים תיעודיים ממשיים לעובדות שעם הזמן נראות כהזיות בעלמא.

 

* תודתי לפרופ' ילינק שטרח לשלוח לי את מחקרו

Slovakia's International Policy and the Third Reich, August 1940-1941 

פורסם בקטגוריה סיפורים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

במרתף הארמון

את שפתם זכרתי איכשהו, במיוחד לנוכח עברם הלאומני ושיתוף הפעולה עם הנאצים. נולדתי בארצם, בעצם זו צריכה להיות מולדתי. מולדת שהם ניסו להקיא אותי ממנה ובלי מאמץ רב אכן  הצליחו לחסל את רוב בני משפחתי. ולמרות הכול, מצאתי עצמי בשדה התעופה העלוב והאפרורי של ברטיסלבה. החתמתי את דרכוני שאינו שייך לאיחוד האירופי, משמע עמדתי בתור של האחרים. לא עוד משתייכת אליהם. וטוב שכך.

 הייתי עייפה, כבר חצי יממה בדרכים, כי לא היו טיסות ישירות לסלובקיה. לוד-פראג  ומשם המתנה של שעות למטוס שהביא אותי לברטיסלאבה. כן, ודאי שאני אכיר את פרופסור משטן – המו"ל הסימפטי מהמוזיאון, שהבטיח לחכות לי בשדה התעופה. יצאתי אל הממתינים והייתי בין הראשונים שהגיעו אל אולם מקבלי הפנים. סקרתי את קהל הממתינים, בדקתי היטב את השלטים הלבנים הנושאים שמות זרים. כלום.

פניתי אל היציאה, אולי הוא שם, נשמתי את האוויר הצח. קור מקפיא של סוף דצמבר, אבל מותר לעשן. הסיגריה עוזרת לחשוב: אולי זה רק פקק תנועה שגרם לעיכוב? אולי טעיתי בציון השעה, אבל משום כך הרי מסרתי גם את מספר הטיסה. עוד סיגריה, התלבטות. היה לי כסף סלובקי, יכולתי לקחת מונית ישר אל המוזיאון הממשלתי, אל  המנהל את האגף לתרבות היהודית במוזיאון. אחרי שתי סיגריות, החלטתי לחזור אל אולם ההמתנה לבחון שנית את השלטים. והנה מתחת לשפמו של איש, סמוך לחזהו, דף ממדפסת מחשב, מקומט לגמרי ועליו שמי בקו דקיק.

"הפרופסור נאלץ לצאת לישיבה עם שר התרבות. נשלחתי לקחת אותך".

האיש הזכיר לי מראות ילדות. אין ספק שהוא לא יהודי. נראה כמו העתק מדויק של הפועל הצועני שעבד בחנות של אבי לפני חמישים ושבע שנים. קראו לו פרנץ, ואני חיבבתי את פרנץ שלנו הוא היה זה שסחב את מטלטלי אל תחנת רכבת כשעזבתי את טרבישוב בנסיעתי לישראל. הוריי לידי, הכלבלב בונקר קיפץ סביב רגלינו ופרנץ מאחורינו עם המזוודה ותיק קטן.

 

לאחר שיחת נימוסים קצרה ישבתי במכוניתו. נסענו קצת והנה לפנינו תאונת דרכים, פקק רציני. המשופם היה עצבני, הצית סיגריה כמה שמחתי שגם הוא מעשן ושלפתי מתיקי את חפיסת הסיגריות שלי והצעתי לו לנסות מהתוצרת שלנו. הסכים ושיבח, אך עדיין לא פתר את התסבוכת אליה נקלענו. יצא מהמכונית, חשב, התלבט וכשחזר החליט לחמוק לדרך עוקפת ונרגע.

הגענו למוזיאון, בנין עתיק ומכובד למראה, מדרגות בצורת חצי משושה הקיפוהו והובילו אל השער הענק. משנכנסנו ראינו אכסדרה גדולה, שוב מדרגות, ושוב דלת גדולה. הפעם עשויה חלונות זכוכית דרכם נראה גרם מדרגות נוסף ומעקה שיש הפונה בסיבוב נחשי כלפי מעלה. מימין לדלת השקופה ניצבו בעמידת נוח שני שוערים. האחד סמוך לדלפק, ועליו לכל רוחבו הייתה מונחת מחברת ענקית. השוער רשם את המשופם וביקש ממני את הדרכון לרישום מפורט יותר. "הגברת תגור במגורים מספר 2."

 מסר לי צרור רב-מפתחות, ואנחנו, "פרנץ" נושא הכלים ואני ירדנו במעלית לקומה מינוס 1. משנפתחה הדלת ראיתי רק חושך! המרתף החשוך היה מוכר למלווה שלי, שמצא מיד את המתג. המשכנו לפרוזדור ארוך שהביא אותנו לכוך ושם הייתה מבואה צרה. המשופם ניסה כמה מפתחות עד שמצא את המפתח המתאים לדלת הראשונה. ושוב חשיכה מוחלטת. גיששנו אחרי מתג החשמל, ואני תוך כדי החיפושים שלו השתדלתי לזכור את המסלול בו אצטרך לעבור במשך שבוע שהותי במגורי המוזיאון. עברנו פרוזדור נוסף ובקצהו סוף סוף הדלת שהביאה אותנו למגוריי.

החדר היה די גדול. התקרה גבוהה מאוד. החלון היחיד רחב דיו להאיר את החדר. משהצצתי דרכו ראיתי את רגלי האנשים החולפים על המדרכה. השירותים והמקלחת היו חדשים וממוקמים בפינה מרוחקת, אבך צמודים לחדר המגורים. פרט למיטה היה גם שולחן כתיבה ושידה עליה הייתה טלוויזיה, (שני ערוצים סלובקיים בלבד.) "הטלפון מיועד לתקשר עם השומר והמשרד בלבד. אין קו חוץ,"הסביר לי המלווה. הטלפון צלצל בצליל חד ומוזר. הרמתי את השפופרת והשומר הודיע לי שהפרופסור השאיר עבורי חומר בדלפק. מבלי לפתוח את חפציי, עליתי עם המלווה שמסר לי את המפתחות ואיחל לי שהות נעימה.

לקחתי את החבילה שהייתה למעשה – הספר שלי שהוכן להגהותיי והערותיי. כיוון שהשארנו את האור דלוק הקושי למצוא את דרכי למגוריי שבמרתף היה פחות מפחיד אבל עדיין מסובך פה ושם פניתי לכוון לא נכון, אך בלית ברירה בכל זאת הגעתי. למרות העייפות ניסיתי לשכנע את עצמי שהשלווה המוגנת בקירות העבים תתאים לי למטרה למענה הגעתי. סידרתי את בגדיי בארון, את התמרוקים במקלחת, וכבר הייתי כמעט כמו  בבית.

שעת בין ערביים. מבעד לווילון הצופה ברגלי העוברים ושבים התבוננתי במה שחלף לנגד עיניי. הייתי עייפה וקפואה מכדי לצאת לסיור בברטיסלאבה או לסקור את אוצרות המוזיאון. הרגשתי כמו קו על מפה גיאוגרפית, קו המחבר שתי ארצות שונות ורחוקות זו מזו. עדיין חשבתי בעברית, השתרעתי על המיטה וקראתי מאמרים שגזרתי לי מהמוסף לספרות של "הארץ".  כך הרגשתי מחוברת לבית ונרדמתי.

כבר חושך, טרטור הטלפון העיר אותי. ברגע ראשון נבהלתי ולא ידעתי איפה אני, אך למזלי השארתי מנורה שולחן דולקת. קולו הנעים של פרופסור משטן הצטדק על שלא חיכה לי בשדה התעופה והתעניין אם הספקתי לראות את ההגהות. (אפילו לא הצצתי), כן, הוא מבין שאני עייפה מדי. קבענו להיפגש במשרדו מחר בתשע בבוקר.

 הפרופסור רחב אופקים ובעל תובנה ביחסי אנוש. הכימיה בינינו נוצרה במפגש הראשון ומאז ולאורך כל העבודה על עיצוב הספר, שררו בינינו הידברות פורה ושיתוף פעולה. זכיתי וקיבלתי את מלוא תשומת לבו ודאגה לשלומי. ערב אחד הזמין אותי להצגת בכורה של "אורחי קיץ" על פי מחזה של מקסים גורקי. נהניתי מאוד. ערב אחר הראה לי את הפסל שנבנה על חורבות בית הכנסת. לא יכולתי לבקש לעצמי מדריך איכותי יותר בין סמטאות העיר. השפה הסלובקית חזרה אליי עד כי הסתובבתי בעיר לבדי, נהניתי להציץ בחנויות המקושטות לקראת חג המולד, בחנויות הספרים ובשווקים, משום מה לא הרגשתי כתיירת.

 

ערב אחד נכנסתי למסעדת פועלים. דלפקים גבוהים ללא כסאות ולידם כעין מסלול לשירות עצמי. המגישות  לבושות בלויים ובתור עמדו אנשים קשי יום. בלטתי במעיל המהודר שלי, אבל לא ויתרתי על הסקרנות, רציתי לטעום את המאכלים העממיים, שהזכירו לי את ימי הרעב במלחמה. המגש היה עשוי פח לא נקי והסכו"ם מאלומיניום שעבר זמנו.

על צלחת פלסטיק שאת צבעה אי אפשר להגדיר, הניחה לי הטבחית כרכשת – מין נקניק דם עם גריסים ותפוח אדמה מבושל. הלחם היה חתוך לשמיניות קטנות, בדיוק כמו ההקצבה היומית בגטו. מחיר הארוחה היה פחות מדולר ובחיכי עלה טעמם של ימי הרעב, שחשבתי שעברו מן העולם.

 

בשאר הערבים שקעתי בקריאת ספרים בשפה הסלובקית, שקיבלתי מהפרופסור. לאט, לאט מצאתי עצמי חוזרת וממשיכה לחיות ולחשוב בשפת אמי. כשהוזמנתי לארוחת צהריים עם מכרים או לבית קפה עם אשת המתרגם, הצלחתי לנהל שיחה ללא קושי. השפה הסלובקית קלחה מפי כאילו השנים ששתקתי בה נעלמו. מדי שעה מצאתי עצמי שייכת יותר ויותר ללא כל מאמץ. פתאום לא הייתי זרה.

 

ובכל זאת היה רגע בו נדהמתי מהפער בין היותי יהודיה-ישראלית גאה לבין היהודים שנותרו בגולה. ראש ארגון "הילדים במחבוא" הזמין אותי להשתתף במפגש של חברי הארגון. לא יכולתי להתחמק, הפגישה הייתה מתוכננת מראש והייתי חלק מסדר היום. הוצגתי בפני הנוכחים והתבקשתי לספר על עצמי. "העיקר תזכירי  את שם הארגון, ואל תשכחי להודות להם! בלי תמיכתם לא הייתי יכול להעביר את סעיף התרומה להוצאת ספרך."

המפגש התקיים בבית קפה יוקרתי בו הקצו לנו פינה פרטית ושולחן ארוך, סביבו ישבו כתריסר אנשים. למה  לי להתרפס בפניהם? לו ידעתי שאני מוצג של ילדה במחבוא שכותבת שירה, אולי הייתי מתחמקת. אם כי הייתה בי סקרנות לפגוש ניצולים שמצאו מחבוא וכך נשארו בחיים. 

את ראש הארגון הכרתי שלוש שנים קודם לכן בכנס בוושינגטון. שנינו השתתפנו בכנס העולמי של הילדים במחבוא. ביומו הראשון של הכנס חולקנו לקבוצות על פי ארץ המוצא. בקבוצת הסלובקים הוא היה היחיד

שהגיע מסלובקיה היתר באו מקנדה. סך הכול היינו חמישה סלובקים לשעבר. משמע קבוצה הכי קטנה בהשוואה לפולנים, לצרפתים, להולנדים ולאחרים. חשבתי שהסיבה למיעוט המשתתפים מסלובקיה הייתה קשורה בעלות של הנסיעה והשהות במלון היוקרתי. ראש הארגון הסלובקי, עורך דין במקצועו, התגלה כעסקן מוכשר ושמחתי לתת לו במתנה את ספר שיריי, שיצא לאור באנגלית. האיש התעקש לשלם עבור הספר. "רק הואילי נא לכתוב הקדשה בסלובקית, לארגון שלנו בסלובקיה," ביקש.

החלפנו כרטיסי ביקור ובמשך הזמן הוא הציע לי להוציא לאור את ספר שיריי בשפה הסלובקית. סירבתי. חשבתי שזאת תהיה צביעות מצידי, הרי אני שונאת את הסלובקים! לא מסוגלת לשכוח את שיתוף הפעולה הנלהב שלהם עם הנאצים ואת האכזריות שנהגו בנו. לא רציתי לתת להם את הסיפוק לקרוא את שיריי שאינם אלא שרשרת ארוכה של כאב ודאבה. לא רציתי להיכנע לפיתוי המחמיא ולמימונם.

זמן רב עמדתי על דעתי, עד ששוכנעתי כי הספר מיועד לדור השלישי של הסלובקים הצוררים, אלה שלא באשמתם התחנכו במשטר הקומוניסטי, שהתעלם מהאמת ההיסטורית ומנע גישה לעובדות. מאז המהפך  ונפילת הקומוניזם, הסביר לי ראש הארגון, גוברת הדרישה למידע וגובר העניין במילה הכתובה המתייחסת לשואה. הוצאת הספרים של האגף לתרבות יהודית במוזיאון הממשלתי שמה לה למטרה לחשוף את תקופת השואה בעזרת ספרות יפה וביוגרפיות. הפרופסור משטן ועוזריו מוזמנים להרצות בבתי ספר ברחבי סלובקיה. משום כך נמלכתי בדעתי ונתתי את הסכמתי לפרסום ספר שיריי בסלובקיה.

 

במפגש עם המבוגרים שהיו הילדים במחבוא, המתנתי לתורי כדי לקבל רשות דיבור. סיפרתי להם שבמשך שנים לא רציתי לדרוך על אדמת סלובקיה מסיבות מובנות, שיתפתי אותם בהתלבטות בעניין הוצאת ספר
שירי בארצם, הודיתי לכולם על תרומתם לצורך העניין וסיפרתי על עצמי בשלושה משפטים בלבד.

 

האווירה הייתה נעימה. האנשים שאלו מתי יוגשו בלינצ'ס במילוי ערמונים, האם אני מכירה אדם זה או אחר בישראל, ואחדים הגניבו לעברי חיוך. רגע לפני פיזור, ראש הארגון התלונן על דבריי. "לא היית צריכה להגיד שלא רצית לדרוך על אדמת סלובקיה", אמר. "את צריכה לדעת שכאן אנחנו סלובקים!"

לא עזרו דברי ההסבר שלי, כי דבריי היו רק פתיחה לעובדה שבכל זאת נמלכתי בדעתי. נדהמתי לשמוע את טענותיו, דווקא משום שחשבתי שסוף סוף יצאנו מהמחבוא ועצם היותנו יהודים במסגרת הארגון מהווה את החלק העיקרי במפגש. קולו של האיש הזכיר לי את הלאומנים שלא רצו אותנו בארצם.

 

כאילו לא די בשיחה הטראומטית עם האיש "החשוב", גם חדרי שבמוזיאון גרם לי מפח נפש. זה קרה בשבת אחרי הצהרים, כשעמדתי לנסוע לסוף שבוע לעיר אחרת. כבר הייתי לבושה לצאת, כשלפתע עצרה משאית גדולה ליד חלוני וחסמה את האור. המנוע טרטר ללא הפסקה והחדר התמלא עשן וסרחון של מפלט המנוע, כאילו היה מכוון ישר לחדרי. ידעתי שנהג המשאית אינו מודע לעובדה שאני מתגוררת  במרתף ובשום אופן לא הצלחתי לפתוח את האשנב הגבוה הפונה לחצר שבמקלחת. הרגשתי שאני נחנקת וכיסיתי את אפי במגבת רטובה כדי להקל על הסבל. למזלי, השוער הודיע לי שמחכים לי בכניסה. התנחמתי בכך, שלמחרת היום, כשאחזור לחדרי, המפגע ייעלם.

התבדיתי. כשחזרתי למחרת הריח הרע נשאר. המשאית חזרה למקום! אלתרתי חוסם אף בעזרת מטלית לניקוי משקפיים וגומייה והרהרתי בכותרת הדמיונית בעיתון הבוקר: "קשישה ישראלית אשר ניצלה מתאי הגזים של הנאצים, נחנקה בגז של מפלט משאית במרתף המוזיאון."

כשהחשיך, המשאית עזבה את המקום.

פורסם בקטגוריה סיפורים | עם התגים , , , , , , , , , , | תגובה אחת

גיורת וניצול שואה

בבוקרו השני של הכנס בטרה הוט שבאינדיאנה, איחרה לארוחת בוקר. כולם כבר סיימו לאכול, רק זוג צלליות ישב ליד החלון. ראש אחד מופנה ימינה, השני הפוך ממנו. כל אחד בהה לאופק משלו. הם ישבו לבדם ליד שולחן ערוך לארבעה. "אפשר להצטרף?" שאלה.

"בוודאי", הם קמו, הגבר קירב אליה כיסא והציג עצמו כז'ו, "והנה זו אשתי דיאן".   

"נעים מאד, שמי ורה." ענתה.

 

ז'ו, כבן שישים פלוס, גבוה, כבד ומגושם. פניו מיוסרים, כמו חיקוי לדמותו של אלי ויזל. במשפט ראשון הצהיר שהוא היה באושוויץ, שהכיר אישית את ד"ר מנגלה, נושא הכנס והרצאתו מאמש. דיאן צעירה בלונדינית, נראית ארית טהורה מלאה במקומות הנכונים, חטובת גוף וסקסית כמרלין מונרו. מוצא פיה כמעט בלחש, התנסחה בבהירות ובדיקציה רהוטה. היא נולדה במרילנד, אבל מעולם לא יצאה את גבולות היבשת. ברגע שורה התמקמה, דיאן התנדבה לגשת למלצר ולבקש קפה טרי. כנראה רצתה לתת להם שהות לשוחח בפרטיות. ממילא הרגישה כלא שייכת לדור הזה שבא מאירופה. מששבה עם הקפה, שוב נעלמה, כדי לארגן  צלחת מכל השפע שנותר על שולחן הבופה. ג'ו לפת את הצלחת בשתי ידיו ורוקן אותה לצלחתו. "עכשיו לכי, תביאי עוד!" ורה עצרה אותה, באומרה שכבר מאוחר, היא ממילא לא רגילה לאכול בבוקר. הקפה יספיק לה. ז'ו אכל במהירות, דיאן השפילה עיניה. ורה לגמה מהקפה ועזבה בתירוץ ששכחה משהו בחדר. המשהו, היה הרצון להיות לבד. לעכל את מה שלא אכלה. היא ידעה, מאיפה באה לז'ו הזלילה הכפייתית של המזון. ובכל זאת, ההתרחשות הביכה אותה.

 

לאחר שלושה ימי כנס בארוחת ערב מסכמת,שמרו לורה מקום לידם. הפעם פתחו את לבם אליה וסיפרו לה שדיאן, הצעירה בהרבה מז'ו, התגיירה למענו. הם היו מאוד נחמדים לורה, התעניינו בה, מאיפה הגיעה לכנס ולאן פניה לאחריו. היא סיפרה שבאה מתל-אביב במטרה לפגוש עוד ילדים בני דורה לצורך מחקר עליו היא עובדת. הסבירה להם כי ילדים עד גיל עשר שהיו באירופה בעת הכיבוש הנאצי לא זכו להתייחסות של חוקרים. לא מתוך התעלמות חלילה, אלא בגלל שבתום המלחמה הם לא היו מסוגלים לבטא עצמם.

 

בקשר להמשך נסיעתה, החליטה לוותר על תוכניתה המקורית לנסוע לשיקגו, שם חשבה לטייל כשלושה ימים. עומס החוויות מהכנס לא הרפה ממנה, לכן איבדה את הסקרנות והשלווה לטייל. עדיף לה לטוס ישר ללוס אנג'לס לאחייניתה. מששמעו שהתפנו לה מספר ימים, לא הרפו ממנה עד שהסכימה להתארח אצלם. "הרי בלומינגטון בה אנו גרים כל כך קרובה!" ומה זאת אומרת, עכשיו מששמעו שגם היא מהשורדים הם רואים בה כאילו היא אחותם.

המרחק אל ביתם היה כשעתיים נסיעה במכונית החדשה של ז'ו, מכונית אדומה עם גג פתוח. הרוח הניפה בחן את הצעיף הקשור לצווארה של דיאן והאווירה האינטימית שביניהם הייתה מפתיעה. ורה, מהמושב האחורי, נהנתה לראות את הזוג מתלטף בחיוכי סיפוק,כאחרי לילה מענג. דיאן נשענה על כתפו. ולאחר זמן מה, כשהתקרבו לבנין גדול של בית חולים, דיאן הפנתה ראשה לורה והצטדקה, שעליה לגשת לכמה דקות לאביה שמאושפז שם.

 

ז'ו וורה חיכו לה על הספסל שהיה בגינת בית החולים, והוא ניצל את הזמן כדי להמתיק עמה סוד: "את יודעת, שהיא בעיני בכל זאת שיקסה! אבל צייתנית! בדיוק כמו הגרמניות של הקצינים הנאציים שראיתי במחנות המוות. עכשיו הגיע תורי להתענג!" ורה לא אהבה את ההשוואה. יותר מזה, לא הבינה לליבה של דיאן, שהתקרבה אליהם. ז'ו לא שאל לשלום אביה, אבל לשמחתה של דיאן, ורה כן התעניינה. "תודה, הרבה יותר טוב."

המשיכו לביתם. במשקוף דלת הכניסה, הייתה קבועה מזוזה. על הפסנתר פמוטי שבת ולידם תווים בערבוביה. לורה סיפרו שהפסנתר משמש את  דיאן, (בוגרת אקדמיה למוזיקה) לפרנסתה, היא מלמדת פיתוח קול ונגינה על פסנתר.  ישבו בסלון קטן, של דירת שיכון צנועה שהייתה להם בשכירות, לגמו מהקפה אותו הכין ג'ו במכונת אספרסו החדשה וריחו  היה נפלא,. כתקרובת נוספת היו גם עוגיות בראוניס.

דיאן הציעה להראות לאורחת את צילומי משפחתו. ז'ו הסכים, ודיאן, ביעילותה הנמרצת, זינקה לחדר השינה, משם הביאה קופסת נעליים בלויה. הצילומים נשמרו הודות לגוי, שרוקן את ביתם כשהמשפחה נלקחה לאושוויץ. משפתחה את המכסה ורצתה להוציא את התמונות, ז'ו התפרץ  בשאגות…"מי את שתעיזי לנגוע במשפחתי! תני לי מיד את הקופסה!"

 

דיאן החווירה ויצאה בוכייה לשירותים. ז'ו, לא התרגש מבכייה, ובתשומת לב פרש את הצילומים על השולחן, כאילו היו קלפים לפסיאנס. בעיניים דומעות פירט לורה את כל משפחתו שבמלבנים חומים. הצילומים היו דהויים, אך זיכרונותיו חדים כתער לשונו. אמנם משפחתו נכחדה ואיננה, אבל גם ורה לא הייתה נוכחת. רצתה לקום לאשתו, אבל הוא עצר אותה והמשיך בפאתוס, בדיוק כמו בהרצאותיו, עליהן גבה אלפיים דולר, אך כמעט ללא ביקוש. גיו לא עבד בשום עבודה מסודרת, עול הפרנסה נפל על כתפי דיאן. רוב השורדים לא גבו כסף על עדותם, להפך היו כאלה ששמחו לפרוק מעצמם מועקות או ראו בסיפורם שליחות לספר גם בשם הנספים. דיאן יצאה מהשירותים והודיעה, שעליה לקפוץ לחוות אביה ולכבס, רק שם יש לה מכונת כביסה. ז'ו, הציע להיות לורה כמדריך תיירים ולהראות לה את העיר, אך ורה ביקשה להצטרף לדיאן. אם אפשר, הסבירה, זאת תהיה לה הזדמנות נדירה לבקר בחווה אמיתית. ז'ו דווקא שמח, אפילו הראה סימני הקלה. אם כך, יוכל הוא ללכת לחבורת הקלפנים שלו. הוא יאחר, אמר, ישוב רק בלילה.

 

גם לדיאן הייתה מכונית משלה. תוך כדי נסיעתן חשפה מעט אודות חייה. "את יודעת, אני ילדה מאומצת. מאז, מות אמי", אמרה, "אבא שומר עלי באהבת יתר." הוא לא סובל את ז'ו. הוא אמר לי,"כל עוד את עם היהודי המופרע הזה,  אני מוחק אותך מהצוואה!" נסעו לאט, הנסיעה התארכה, כי דיאן רצתה להספיק לספר, שאביה הוא איש אמיד, יקיר העיר ובעל עיתון ידוע.

היא הוסיפה, שז'ו בכלל גרוש, עם שני בנים גדולים, שניתקו איתו כל קשר. 

"אנחנו לא נשואים, אבל כבר שלוש שנים חיים כזוג נשוי. את יודעת, ז'ו יכול להיות נחמד מאד. זה הכנס שהכניס אותו לאי שקט. יש לו כדורים, אולי שכח לקחת אותם, אל תדאגי – יהיה בסדר."  ניסתה  להרגיע את ורה, אך ללא הצלחה. אצבעותיה תופפו בעצבנות על ההגה, כאילו מנגנות את הפינאלה.

 

בבואן לחווה, ורה נכנסה כמו לעולם אגדות. לא ידעה במה להביט קודם. במטבח, התרשמה דווקא מהכלי לחביצת חמאה, שדיבר אל ליבה והזכיר לה את הכפר של סבתה שם בילתה בילדותה. אביזרי המטבח כאילו הועתקו מהכפר שבסלובקיה, שם עברו עליה מיטב הפינוקים. אבל, על הקיר ליד דלת יציאה לחצר, היו תלויים באלכסון שלושה רובי ציד עם קנים כפולים. כל אחד בעיצוב אחר. בהמשך היה חדר אוכל גדול ולידו חדר עבודתו של אביה. חדר העבודה הרשים את ורה. חדרים כאלה ראתה רק בסרטים. שולחן ענק עם רגליים עבות ומגולפות ועליו ניירות ומעמד עם שני ראשי אריות משיש לעטים ועפרונות.  החדר נראה כאילו נעזב רק לרגע, דף נייר ועליו עט נובע שמצפה להמשך השימוש בו. על כל הקירות ספרייה עד לתקרה.

 

בקומה השנייה היו חדרי השינה, דיאן הראתה לה את חדר ילדותה שהיה מלא צעצועים. החדר נראה כמו בית בובות במוזיאון. הכל מסודר, ספרייה קטנה, סוס נדנדה וויטרינה מלאה בבובות. אחת מהן גרמה  לורה להלם, הרי זו בדיוק בובתה האבודה! איך היא הגיעה עד לכאן? עד אז, נמחקה מזיכרונה. בעצם כל ילדותה עד גיל שש הפכה לה לבור שחור. לא עזרו מאמצי אחותה הגדולה להזכיר לה את המטפלת שלהם או את המשחקים. הכול אבד. עכשיו נזכרה גם בדובי הקטן בצבע חום עם עיני זכוכית כתומות. לא, לדיאן לא היה דובי כזה, אבל הבובה הייתה כאחותה התאומה של בובתה. מסתבר שאת הבובה הביא לה אביה כשחזר מהמלחמה באירופה אליה התגייס כשארצות הברית הצטרפו למלחמה. 

 

ורה לא יכלה לסלוח להוריה שלא הרשו לה לקחת שום צעצוע אל המחבוא. כל כך התחננה, לפחות לדובי האהוב. אך נאמר לה בפסקנות, שיש דברים יותר חשובים. אחר כך בקרון, שום דבר יותר חשוב לא ניחם אותה. לו לפחות הדובי היה שומר עליה…

 

"דיאן, את זוכרת מי הביא לך את הבובה הזאת?" והצביעה על הבובה. "בוודאי, זה מאבא! הוא היה מגויס למלחמה באירופה. אני הייתי תינוקת, אבל בכל זאת הביא לי אותה.  בהמשך חיי ראיתי את הדיווחים וחלקם גם קראתי. אבא היה חייל ושירת ככתב צבאי." שמעה וכאילו לא שמעה. לרגע התנתקה. איזה צירוף מקרים, דווקא במרחק אוקיינוס ובעזרת הבובה, ההרהורים נדדו עד לאותו בית שמעולם לא שבה אליו, אבל לא פתחה לדבר בנושא זה עם דיאן, די לה משלה.

 

"אולי אפשר לעניין אותך בוויסקי, או בירה?" הציעה דיאן תוך כדי הצבת הבקבוק והכוסות על שולחן האוכל. "אם יש לך קרח, אבחר בוויסקי", הודתה לה ורה, שהייתה צמאה. למרות שורה לא יודעת להבדיל בין וויסקי משובח לפשוט, הוויסקי הזה, עם הקרח, היה בין הטעימים שבחייה. השיחה קלחה. מנהלת הבית והחצרן היו בחופשה. כנראה גם ז'ו ידע זאת, כי לפתע שמעו טריקת דלת וז'ו הופיע! בדרך כלל נאסר עליו להניח ולו כף רגל אחת על אדמת החווה. "החבר'ה ביקשו שעה הפסקה לסידורים, אז באתי לראות מה שלומכן." דיאן, פעורת פה, לא העיזה לנזוף בו.

 

ורה לא יכלה להיזכר בדייקנות את השתלשלות הדברים, אך זכור לה שז'ו לגם שתי כוסות מהוויסקי והתלוצץ בקשר לרובים. לשונו השתחררה והחל ללעוג  לאביה, שכביכול לחם בנאצים. ידוע לו, הוא אמר, שאביה היה למעשה רק כתב צבאי. לא פלא שחזר מאירופה עם ממון רב אותו בזז מהיהודים!  מדם היהודים, הקים את עיתונו!

דיאן לא ענתה. הסמיקה מזעם ולחשה לורה, שהעיתון נוסד כבר בתחילת אלף תשע מאות.

ז'ו הוריד את אחד הרובים, וורה התכוונה להזהירו, שמא הוא טעון, אבל איחרה.

לפתע נשמעה ירייה. רעש מחריד. בארון המטבח הופיעו חורי כדורים, כפסע מדיאן. האם החטיא? ורה נבהלה, אולי היא עדה לחיסול חשבונות? כולם החווירו, אבל ז'ו התאושש הראשון וצעק, "את רואה איזה אבא אידיוט יש לך? הגויים שלך, טיפשים כמו הסוליה שלי! מי משאיר אבקת שרפה בתוך מחסנית רובה?" תוך כדי הצעקות יצא עם הרובה החוצה.  

אחרי זמן מה שמעו עוד ירייה. ורה חשבה שז'ו התאבד, אבל לא איש כז'ו יתאבד. הוא זרק את הרובה בגינה וצעק, "אני מסתלק! לא רוצה לראות אותך בחיים שלי!" 

הן שמעו את מנוע מכוניתו המתרחקת ושתיהן נשמו לרווחה. דיאן הפנימה את רגשותיה. מכונת הכביסה בדיוק סיימה את המחזור השני של הכביסה ודיאן העבירה את תוכנה למכונת הייבוש. נותרה להן לפחות כחצי שעה עד שתוכלנה לצאת מהחווה. בינתיים דיאן יצאה אל הגינה לחפש את הרובה הזרוק ותלתה אותו במקומו. את החורים בארון המטבח הצליחה להסוות עם טפט פרחוני שמצאה במחסן. היא הצליחה לגזור פרחים שכיסו את החורים וכתוצאה מכך הארון נראה "חמוד". דיאן הייתה אישה עם תושייה וורה התפעלה מהפתרון המוצלח להסוות את הנזק. דיאן סיימה לקפל את הכביסה, לרחוץ את הכוסות ולטאטא את הנסורת שנשרה מהחורים. כל זה בשלוות נפש ופטפוט מחויך לעבר ורה שהייתה מתוחה כקפיץ ומודאגת איך היא תעביר אצלם את הלילה. בראשה עברו כל מיני מחשבות, ביניהן שיפוט עצמי חמור איך נקלעה למצב של "לא יאומן כי יסופר". מה שניחם אותה, אלה  כרטיסי הטיסה שהיו ללא תאריך סגור. בינתיים, כדי להתרחק מריח אבק השרפה הגתה רעיון לצאת עם דיאן למקום נעים שייראה לה והציעה לה, "דיאן, בואי אני מזמינה אותך לצאת למסעדה שם יגישו לנו ארוחת ערב."

עיני דיאן הבריקו, הריסים המודגשים היטב במסקרה הבליטו את כחול עיניה היפות. לדבריה, זה זמן רב לא פונקה במסעדה. ז'ו ניתק אותה מכל ידידיה.

 

במסעדה בילו ושוחחו עד לסגירתה. כשורה שאלה, מה מצאה בז'ו, היא השפילה עיניה, "אני עמדתי בתחנת אוטובוס כשהוא נעצר לידי במכונית ספורט קבריולט אדומה, שלימים הפכה לסימן הכר שלו. נכבשתי מחיזוריו. הוא היה המחזר הראשון שלי, הרעיף עלי מחמאות של דון ג'ואן מקצועי. כשנעצר לידי, פנה אלי בשאלה, "איך יפהפייה כמוך נוסעת באוטובוס?" ומאז לא הרפה ממני. הסתנוורתי."

אחר כך המשיכה, "כשהכרתי אותו ונודע לי שהוא יהודי, הסכמתי להתגייר למענו, כדי שנוכל להתחתן. רק בהמשך נודעו לי פרטים נוספים, כמו למשל, שהוא בכלל נשוי, ושיש לו שני בנים. כשסיפר לי מה עבר עליו באושוויץ, פירשתי את התנהגותו כתגובה לסבל ולייסורים שעבר בחייו, ונצמדתי אליו עוד יותר. התעלמתי מהעובדה שהוא חי על חשבוני. ביום עבדתי כמזכירה, ואחרי כן נתתי שעורים נגינה ופתוח קול."

ורה הקשיבה בריכוז רב וניסתה להבין מה מביא צעירונת משכילה מבית בורגני ומפנק להקרבה כזאת. חייה של דיאן היו כשל אישה מוכה נפשית ומושפלת, אך ורה לא מצאה לנכון להתערב או לייעץ. עצם הדבר שהקשיבה לה גרם לדיאן להוציא אנחת רווחה, והיא עצמה החליפה נושא ושאלה רבות אודות ישראל.

 

כששבו לבית, דיאן שמה לב, שז'ו רוקן את הבית מחפציו עוד באותו ערב. אולי גם זה לטובה, חשבה לעצמה ורה, אבל לא אמרה דבר. כיוון שדיאן ממילא הייתה צריכה לשוב לשגרת פרנסתה, ורה החליטה להמשיך ללוס אנג'לס למחרת היום. בבוקר, דיאן נראתה יפה. קמטי הדאגה שבפניה נעלמו ושתיהן צחקקו ליד הקפה של הבוקר. הן הבטיחו לעצמן להמשיך את הקשר ולהתכתב. אחרי חיבוקים מעודדים, ורה יצאה לנמל תעופה.           

פורסם בקטגוריה סיפורים | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

מוזלמן שלי

מאז תום המלחמה הוא טבוע בי. יש לי איתו דיאלוג חולני. אני מחבקת אותו, הוא קרוב ללבי, הוא מיוחד, חד פעמי. כאילו שייך לי. היום אני יכולה להביט בקשר שנוצר בינינו ממרחק של זמן.

אני נזכרת בימים שראיתי אותו לראשונה. תחילה חשבתי שנמשכתי אליו בהשפעת התקשורת – סרטים דוקומנטריים, צילומים בעיתונים ובאנציקלופדיות. אחרי שיצרתי אותו מתוך לוח עץ קטן, כמו ילדה שעושה לעצמה בובת סמרטוטים שאינה יכולה להיפרד ממנה, פניתי למקור הנאמן עלי. ידעתי שראוי לשאול אותו את שאלת המפתח, האם בילדותי בכלל ראיתי מוזלמן במו עיני?

יומי הגדול הואר באור של התגלות, כשהעזתי לפנות אל אביה של חברת נעורי. הוא ומשפחתו היו בין ותיקי היהודים שאכלסו את גטו טרזין. בעבר חשבתי שהוא היה ממקימי הגטו, אך בתו מסרה לי עובדות אחרות.

ידידתי הנאמנה רות  בובק סיפרה לי שמאה גברים חסונים, וביניהם אביה, נשלחו לבצע משימה סודית מתחת לפני הקרקע בלב גרמניה. כצפוי, זו הייתה עבודת פרך שנעשתה בתנאים בלתי אנושיים. למאה הגברים הובטח שהמשפחות שלהם, שהועברו לגטו טרזין, תהיינה מוגנות מהטרנספורטים למזרח. מאה המשפחות הגיעו לגטו ביולי 1942, ונשארו בו עד לשחרור הגטו במאי 1945. למרבה הפלא, ההבטחה קוימה. אביה של רות, אחיה הקטן, אמה וסבתה ניצלו.

 גטו טרזין הוסב על יד הגרמנים למחנה ריכוז ליהודים כבר בשנת 1941, כאשר הגרמנים הביאו למקום את המשלוח הראשון של קבוצות עבודה בטרנספורט AK 1 Arbeits Komando, כדי לבנות בתוך הקסרקטין של Maria Terezia שלוש קומות של דרגשים צפופים, למען לדחוס מקסימום יהודים בתוך מינימום שטח. הגטו שימש את הגרמנים כדי ליצור את התרמית הידועה – מקום נהדר ליישוב מחדש של יהודים. תפאורה לקראת ביקורים של נציגי הצלב האדום. דברים אלו ידועים דיים ולא אכנס לפרטים. אני רוצה לספר רק על המוזלמן שלי.

 שנתיים לפני שאדון בובק נפטר, פגשתי אותו במפגש השנתי של ניצולי גטו טרזיינשטט בגבעת חיים. הוא כבר היה כמעט בן תשעים. שאלתי אותו, האם ייתכן הדבר שאני, שלא יצאתי את הגטו, ראיתי בו מוזלמנים?

"איזו שאלה, ודאי שראית, איך אפשר היה לא לראות? באותו זמן, כבר החזירו אותי לגטו מהעבודה בגרמניה, כך שהייתי בגטו בזמן חיסול מחנה הריכוז אושוויץ ומחנות ההשמדה האחרים. אפילו לקראת הסוף ובתחכום נבזי, הגרמנים לא השאירו ליהודים שום תקווה. אלה שעוד נשארו בחיים הוצאו לצעדת המוות. חלקם הובלו גם לגטו שלנו. אני זוכר היטב כמה הזדעזעתי כשראיתי אותם נכנסים לגטו קבוצות, קבוצות. צללי אדם בבלויים מפוספסים, נסחבים בקושי לתוך שערי הגטו."

לרבים מהם הגטו היה התחנה האחרונה. האנשים זרמו לתוך הגטו טיפין, טיפין, שלדי אדם נשענים זה על זה. הם היו על סף המוות, ביניהם חולי טיפוס ותחלואים אחרים. למרות מאמצים רבים למנוע את התפשטות הטיפוס, המגפה פרצה והכתה בהם ללא רחמים. מתברר שאי אפשר היה שלא לראותם, ואני כנראה "נשרטתי" מהמראה הנורא של המוזלמנים. הייתי רק בת שמונה כשראיתי אותו בטרזין, אבל הוא חדר וחלחל ללבי כה עמוק, עד כי לא השתחררתי ממנו עד עצם היום הזה.

 בשנים הבאות לא נתתי דעתי עליו. עם השחרור, כל שהעסיק אותנו היה ניסיון נואש לחזור לחיים נורמליים, אם ניתן לכנות כך את החיים בכלל ובעקבות אותם אירועים בפרט. שום דבר כבר לא חזר להיות נורמאלי. גם אלה ששבו משם הפכו לאנשים רצוצים. אמי, עד יום מותה  בארץ, התקשתה לחייך. היא הייתה יעילה ותפקדה כהלכה, אפילו הסתגלה לחיים בארץ, אבל לא הייתה מסוגלת לחייך. ולחבק. אבי חזר אחרי תקופה ארוכה של אי ודאות, מחשבות של תקווה וייאוש. כל שידענו הוא, שאבי נשלח למחנה סקסנהאוזן. מתברר ששם סחטו את כל כוחותיו בעבודת פרך בבית חרושת לתחמושת בתנאים של רעב תמידי. בעת שחרור סקסנהאוזן ב-22 באפריל 1945, 3000 האסירים שהיו עדיין בחיים לא נראו לגרמנים ראויים לצאת לצעדת המוות. כך קרה שהם ננטשו. כל אחד לעצמו ולדרכו, כל אחד לפי כוחותיו. לא פלא שאבא חזר אלינו רק חצי שנה אחרי השחרור בדרך לא דרך.

אחותי ואני, כמו ילדים רבים אחרי המלחמה, נשלחנו לארץ. כל אחת לחוד. עליית הנוער דאגה להביא אותנו לקיבוץ. אחותי הצטרפה למחזור הראשון של הילדים הבוגרים בקיבוץ מענית, וחודשיים אחרי כן נשלחתי לקיבוץ כפר מסריק, בעוד הורינו נשארו באירופה ועלו לארץ כשנה אחר כך. אחרי שסיימתי את המסלול של חברת הנוער בקיבוץ ושירות בצבא, עברתי לנהרייה, שם גרו הורי ואחותי עם בעלה.

 במשך היום עבדתי במשרה מסודרת בבנק, אך בזמני הפנוי התחלתי להתמסר למוזלמן, שצף ועלה ממחבואו העמוק. לפני שהעזתי לגעת בו, עסקתי בפיסול קראמי. בהמשך סידרתי לי מחסן וביקשתי מאבא, שהיה בעליו של בית מלאכה לתיקון אופניים, לאלתר לי שולחן עבודה עם מלחציים. "בשבילך – הכל", נהג אבא לומר, והכין לי פינת עבודה. הסטודיו לא היה אלא מחסן קטן, שעל הקיר שלו היו תלויים פטיש ומיפסלות עץ. על השולחן היציב היו מלחציים גדולים. הרגשתי כמו ג'פטו הנגר הזקן. לא היתה לי שום הכשרה קודמת בפיסול, למעט חוג קרמיקה. לזכותי ייאמר, שהיה לי כוח פיזי והיו לי גם רצון של ברזל, מרץ של צעירה בשנות העשרים לחייה, ומוסר עבודה גבוה שקיבלתי בקיבוץ. היה גם רצון בלתי מתפשר, לפרוק משקעים.

הקורבן הראשון שלי היה בול עץ של אורן פיני ששימש כאריזה של מקרר. זה היה עץ  פשוט ביותר, כולו לוח צר בעובי המתאים. התחלתי לדפוק בו, מעבירה את המפסלת באלכסון, מורידה זוויות, מעגלת פינות ומחפשת את המוזלמן השדוף, הרכון משהו. ידיו תלויות, רגליו הגרומות צמודות והגולגולת שלו מונחת בתוך הכתפיים. עבדתי ללא תרשים או תמונה, רק על פי הזיכרון מאותם אנשים שגררו את עצמם לתוך הגטו.

שבבי העץ נשרו לאט לאט, עד שנתגלה לעיני המוזלמן המוכר לי מאז. שדוף וקטטוני. סימני המיפסלת חרטו וחרצו בו, חושפים את הקילוגרמים שהשיל מגופו. החלטתי שלא להחליק את העץ, לא לשייף. לשהאיר אותו במצב ראשוני. חשבתי שלא נכון לייפות אותו. אבא בא לראות אותו ולא הגיב. כלפי חוץ אבא נהג לצחוק ולהתבדח, כמין ליצן חביב. הפעם, ראיתי בפניו ארשת שנמנע מלהראות ברבים. 

העמדתי את פסל המוזלמן על קוביית עץ בוק קטנה, וכך הוא נשאר עד היום, באוסף האמנות של מוזיאון "יד ושם". עד אז, הוא ליווה אותי בכל הדירות השכורות, והן היו רבות. כשארזתי, הוא תמיד היה הראשון שנכנס לקופסה עם המטלטלים שלי.

המוזלמן לא זכה במקום של כבוד בבית המשותף לי ולבעלי. רציתי להניח אותו במקום גלוי ומכובד, אך משום מה הוא התגלגל כחפץ מיותר. כאשר נודע לי שמוזיאון יד ושם אוסף פריטים של חפצי אמנות וציורים שנעשו בעת השואה או אחריה, יצרתי קשר עם האחראים. "שלחי לנו צילומים ותיאור הפסלים, כולל המידות שלהם. הוועדה תשב, תחליט ואנו נודיעך."

אחרי התלבטות רבה, שלחתי למוזיאון צילום של פסל הדיכאון והמוזלמן. אחרי כמה חודשים קיבלתי מכתב – המוזיאון מעוניין בפסל המוזלמן. הפסיכיאטר שמח בשבילי ולדבריו עוד יותר בשבילו. ממילא לא היה מוותר.

שמחתי, התרגשתי, ובעיקר הוקל לי. הייתה לי הרגשה שאחרי מותי הפסל ימצא את מותו במדורת ל"ג בעומר. לא אכחיש שהייתי מאושרת ומוחמאת גם בשמו. המוזלמן שלי התקבל! הרגשתי שאני עצמי התקבלתי. הנה, גם אני מקובלת. כשהבאתי אותו לירושלים, ארוז בקרטון קטן, שוכב בנחת על מצע של בצמר גפן, כמו היה אתרוג נדיר ויקר, גם האוצרת התרגשה. עברה בה צמרמורת, היא אמרה. גם בי. גם עכשיו, כשאני כותבת עליו, על המוזלמן שלי.

פורסם בקטגוריה סיפורים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

האם אני האלמונית

עטיפת  הספר "אין פרפרים פה", מעשה ידי ילד אלמוני שנספה.

ואולי היא שלי?

שנים אני מתבוננת בכריכת הספר, שבו שירים וציורים של ילדי גטו טרזיינשטט. העטיפה היא קולאז' צבעוני, הדבקות של קרעי נייר, ואני זוכרת אותם בברור, זאת אומרת את הפעילות של קריעת הניירות מתוך מחברת דפים צבעוניים, והדבקת פיסות הנייר על הדפים. זה היה עיסוק נהדר. 

ואיך אני אוכיח שהציור שלי? הייתי בת שמונה בבית הילדים בגטו טרזין. מי חשב מה ילד יום, או מה עתיד להתרחש עם העבודות האלה. לרובנו כבר לא היו הורים או סבתות גאות כמו בימינו, שיאספו את הציורים וההדבקות ויתעדו את התאריך בו הנכדה הכישרונית יצרה אותם, כפי שאני עושה זאת עם יצירותיה של נעמי נכדתי.

ולמה לי הדחף להיהפך ל "מפורסמת"? אני זוכרת היטב את אוגדן הניירות הצבעוניים שנתנו לנו בבית הילדים כחומר ליצירה. ועכשיו כשאני רואה את השער של הספר "אין פרפרים פה", אני עצמי מפרפרת. זה מרגש אותי, משהו  שראיתי פעם, משהו שנחרט בזיכרוני ומוכר לי. אני לא יכולה להשתחרר מההרגשה שאני זו שקרעתי מהדפדפת את הניירות והדבקתי. אני זוכרת אפילו את הדבק העשוי מקמח ומים. מין בלילה, שלמרות הפיתוי ללקק אותה, היינו כה ממושמעים שידענו שזה "דבק" ותו לא. אבל אין לי סימוכין! ולמי יש, ואיך אוכל להוכיח? ובעצם מה איכפת לי? כן הייתי שם! אז מה? זה מקנה לי להתהדר בנוצות שאולי לא לי? תאמינו לי, אלה הם הרהורים טורדניים.   

כבר מאז שיצא הספר לאור בפראג בשנת 1964, אני מאמצת את מוחי להיזכר ביתר דיוק באותן השעות הרבות והנעימות בהן העסיקו אותנו שם בבית הילדים בטרזיינשטט. עד היום לא דברתי על כך עם איש, אני חושפת את התלבטויותיי לראשונה. 

כל הנושא מביך ולא ראוי לדוש בו. הרי אין לנו נצח! אנחנו אפיזודה, לפעמים עלובה עלי אדמות. ואם אלה פיסות נייר מהאוגדן שאני קרעתי ממנו, אז מה? מגיעים לי תמלוגים? או איזו יוקרה? היינו שם, העסיקו אותנו כמיטב יכולתם. זכינו לקבל את המדריכים הטובים ביותר, בעלי אישיות אצילה שהעניקו לנו שעות אושר ויצירה. ראיתי ציורים שציירנו שם במשך הימים כדי להעביר את הזמן. המדריכים הצליחו להציל חלק מהעבודות על ידי הסתרתם בכל מיני מקומות מוגנים מלחות בתוך הגטו. הציורים מטרזין הועברו  למוזיאון היהודי בפראג, שם ליד בית הקברות העתיק, קיים מוזיאון לציורי ילדים מהגטו. חלק מציורי ילדי טרזיינשטט הובאו כנראה בידי אנשים פרטיים עד למוזיאון לשואה בוושינגטון, שם ביקרתי פעמיים. גם שם, בוושינגטון, ראיתי ציורים של הדבקות מחוברת דומה של דפים צבעוניים, וחלקם היו ללא שם. למטה על לוחית נכתב "צייר אלמוני". ואני הייתי אנאלפבתית. בזמן השחרור ב-1945 הייתי כבר כמעט בת תשע, אבל לא התאפשר לי ללמוד בבית ספר. על ציור אחד כן חתום שמי בעיפרון, כי בבית הילדים לימדו אותי להעתיק את האותיות. עובדה, שחלקם היו בלתי חתומים, ואלה הזכירו לי את עבודותי. האם זו סיבה מספקת להיאחז באי ודאות וחוסר מידע מדוייק ולנצלו כדי להתפרסם על חשבון ילד שנספה? אני מודה בעובדה שציור אחד הוא שלי, כמעט בטוח שלי, אבל עם השנים אני צוברת מספיק בגרות כדי להניח לכל הנושא.  אני יכולה להיות אסירת תודה למדריך שלי ואימו, על הזכות שנפלה בחלקי לפני כמה שנים בבית טרזין שבקיבוץ גבעת חיים. באחד המפגשים השנתיים בחודש מאי, התקיימה תערוכה של ציורי ילדים מהטרנספורט הסלובקי שהגיע בשנת 1944 לגטו טרזיינשטט.

במפגש ההוא בבית טרזין שבגבעת חיים, ראיתי ציור של פרחים והדבקות, עם אותה הרגשה של ציור מוכר. הרגשתי שזה ציור שאני ציירתי! וילי, המדריך שלי מבית הילדים של הגטו, ניגש אלי, חיבק אותי בחיבוק אבהי, הצביע על הציור החתום באותיות דפוס VERA ואמר: "הנה, זה שלך!" כדי לשכנע אותי שאין כאן טעות הוא הדגיש "הרי אפילו חתמת! לא הייתה ורה אחרת במשלוח הסלובקי."

 לכאורה, אני צריכה לומר דייני. ובכל זאת בכל פעם שאני רואה את שער הספר של "אין פרפרים פה", אני מרגישה שזה שלי. וזו שטות והבל! מה לי להתעסק בקטנות! לעולם לא אוכל לאשר או להכחיש! ואם זה לא שלי? ואם חלילה אני גוזלת ולו בסתר את זכויות היוצרים של ילד שאין באפשרותו להתגונן, הרי זה איום ונורא!

לפי אומדנים חיו בגטו טרזיינשטט כחמישה עשר אלף ילדים. חלקם שוכנו בבית ילדים כמוני, אחרים במגורים הצפופים עם משפחתם. שהותם הייתה זמנית. כל הזמן אורגנו טרנספורטים ל"מזרח" ישר למשרפות. על פי האומדן נשארנו רק מאות בלבד, אולי קצת יותר עד היום קשה לדייק כמה ילדים נותרו בחיים. לימים הגעתי למסקנה שזה לא יכול להיות מעשה ידי על כריכת הספר, כי העבודה נבחרה מהציורים של הילדים שהגיעו לפני בואי לגטו, והאוסף שנותר אחריהם היה חבוי בסליק והגיע לפראג. הציור שלי הגיע במזוודה של המדריכה לקבוץ מענית. יש אנשים שאומרים לי שאני צריכה להיות אסירת תודה שבכלל נשארתי בחיים. אבל לעתים קרובות אני מתייסרת במחשבות, למה דווקא אני.

פורסם בקטגוריה סיפורים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

הייתכן קאפו במשפחתנו

את הפרטים המרעישים בקשר לחלקת קבר של הדיצ'קו שמעתי בבית אחותי, כששאלתי מה שלום הדיצ'קו, בת דודה של אבינו המנוח.

"מה, את לא יודעת? הרי היא נפטרה! לא תאמיני איפה קברו אותה! בקושי תמצאי את חלקת הקבר העלובה שנתנו לה! קברו אותה במקום הכי נידח, ממש ליד הגדר!"

"אז מה?" עניתי, "מה זה חשוב, ואת מי זה מעניין?"

"נו, באמת, בעלה אמיד כל כך והם היו זוג אוהב במיוחד, לא נראה לך שמגיעה להם מצבה זוגית בשטח המכובדים? עכשיו כבר ברור שהיא מוקצית מחמת מיאוס. היא קיבלה את המגיע לה!" וכאילו לא די בביקורת על הנעשה המשיכה: "אני מתפלאת שהילדים לא התעקשו על חלקה יותר טובה."

בדרך כלל יש לי מענה לשון, אבל הוכיתי בתדהמה ולא ידעתי מה לומר. בהיותי חשדנית מטבעי כשמדובר ברכילות, הלכתי לראות את ה"עונש" שהמנוחה קיבלה על היותה קאפו באושוויץ. אם כי איני יודעת בדיוק לאיזה ענף בעץ המשפחה של אבי לשייך אותה, זכרתי רק שאבי התייחס אל בת דודתו בחמימות מיוחדת. ייתכן שיחסו אליה נבע דווקא משום שידע משהו על עברה במחנה הריכוז. הייתכן שאבי היה בין היחידים, למעט בעלה, שהוכנסו בסוד האיום של האישה? במפגשים של אבי עם האישה הרגשתי שיש ביניהם מעין חוט, קוד של הבנה ואמפטיה ולו רק משום שגם אבי היה במחנה ריכוז וידע היטב מה המשמעות של קאפו ואיך תפקיד נורא ואיום כזה נכפה על האנשים.

אנשים ששרדו את המחנות שנאו את הקפואים, אם כי מעטים זכרו לקאפו התנהגות רחומה ואנושית – ויתור על עונש ומעט מזון שהקאפו הגניבו למקורבים להם. אין ספק שכל קאפו סבל מיסורי מצפון וחלקם נותרו עם סיוטים ורגשי אשם עד יום מותם. אבי קיבל את קרובת משפחתו כפי שהיא, למרות מה שכביכול הייתה באושוויץ.        

את קרובת המשפחה הזו, בעלה וילדיה הקטנים הכרתי אישית. לאחר מותה של הדיצ'קו, בעלה סיפר לי כי בנם זוכר אותי כשמרטפית, כשההורים יצאו לבלות בערבים. היא הייתה אישה יפה – עיניה כחולות, שיער שחור וחיוך מסתורי של מונה ליזה. אחרי השחרור מהמחנה הסתובבו בין הניצולים שמועות שונות ומשונות, אנשים לחשו בשקט שאת תפקיד הקאפו קיבלו בעיקר הנשים היפות, שהנאצים רצו להיטיב את תנאיהם.. לימים נודע לי שהעובדות  היו שונות לגמרי.

לעתים ראיתי אותה בחצר שלנו, כשאבי מקבל את פניה בזרועות פתוחות ובחיבוק אבהי, מאמץ אותה אל ליבו בחום. ואני אפילו קנאתי בה. כה מעטים מבני משפחתנו שרדו את השואה, כך שהיה טבעי לדבוק במי שנשאר ולקרבו עוד יותר. אבא סיפר לי שהדיצ'קו היא "מין בת דודה מדרגה שלישית או משהו כזה".

באותה תקופה הייתי אישה צעירה כבת עשרים ומשהו, עסוקה בעצמי ומתעניינת רק מעט בקרובי משפחה רחוקים. פה ושם זכורים לי דיבורים על דיכאונות קשים וממושכים שלה, אם כי בתקופות הטובות, היא השאירה בי זיכרון נעים מאוד.

המספר המקועקע על אמת ידה בלט לעין. אני זוכרת אותו היטב. אני זוכרת שבימים טובים היא הייתה אופה עוגות משובחות ומביאה גם לנו. סיפרו שגורל אכזר נפל בחלקה כשהוריה נרצחו לעיניה ורק אחותה והיא שרדו.

בעלה סגד ליופייה ואהב אותה מאוד. כשהיא חלתה הוא נאלץ למלא את תפקיד האם בנוסף לתפקידו כמפרנס, וילדיהם קיבלו זאת בהבנה, כדבר המובן מאליו. בין המכרים שלהם, הזוג היה נושא לקנאה. זוג למופת.

בחוץ רוח וגשם ואני מתעקשת לרכוב על האופניים לבית הקברות כדי לבקר את קברה.

"מה בוער לך עכשיו? חכי, עוד מעט מזג האוויר יתבהר והגשם ייפסק! לכי לנוח."

על פי רוב נשמעתי לאחותי הבוגרת, אבל הפעם התעקשתי לצאת מיד. בית הקברות סמוך לשפת הים והרוחות בסביבה חזקות מאוד. הרגשתי שעלי לבדוק במו עיניי את העונש שהיא קבלה אחרי מותה.

לבושה במעיל גשם דיוושתי על האופניים נגד הרוח. הפעם לא התעכבתי ליד המצבה של הוריי. דבר ראשון הלכתי בין המצבות, לחפש אותה. בית הקברות היה שומם. השארתי את האופניים מתחת לגגון שבכניסה והלכתי לאורך הגדר, והגדר היתה ארוכה! זמן רב הלכתי בגשם, עד שהגעתי למצבה שלה. עמדתי זמן רב ליד מצבת יחיד. לא ידעתי את נפשי מרוב עצב. לבי יצא אליה. ליטפתי את האבן הקרה והרטובה מגשם, ולמרות שלא בכיתי, הרגשתי שהשמיים בוכים במקומי. אולי גם אבי הזיל דמעה שם מלמעלה. העובדה שהיא נקברה בחלקה חדשה, בשורה השלישית מהגדר היא ללא עוררין, אבל לימים התברר לי שפשוט בחלקה הצפופה לא היה מקום, ונפתח שטח חדש.

 אחרי מספר שנים פגשתי את בעלה האלמן בנופש של הגימלאים של מקום עבודתנו המשותף. השנים לא היטיבו עמו. בקושי הכרתי אותו. גבו היה כפוף, רוחו שפופה.        

אחרי ארוחת הערב ישבנו לשוחח. המבט שלו בחן אותי כאישה הראויה לבלות איתו ערב, אך אני  ראיתי במפגש רק את ההזדמנות שתאפשר לי לברר את עניין חלקת הקבר שלא הרפתה ממני. שאלתי אם יורשה לי לשאול שאלות מביכות והוא ענה בגילוי לב: "את יכולה לשאול כל דבר."

אני בטוחה שהוא לא התכוון לדון באותו נופש נעים בסידורי הקבורה של אשתו המנוחה, אך אחרי כמה התלבטויות ביני לבין עצמי אזרתי אומץ והפניתי אליו שאלות קשות ומכאיבות. לפני כן התפתלתי, התנצלתי והסברתי עד כמה חשוב לי לשמוע את העובדות. הלכתי סחור סחור, אולי גם גמגמתי. האיש דווקא שיתף פעולה, פניו כפני שחקן פוקר, אינו מגלה את צפונות לבו, עונה לכל שאלה באופן ישיר ובלי להסס. ומה שהכי שימח אותי – שלא כעס עליי, שכן במקרה כזה יש סכנה שה"שליח" הופך לדמות הרעה וזוכה לקיתונות של כעס בלתי נשלט.

העובדות, התברר, עמדו בניגוד גמור לשמועות. בזמן שהיא נפטרה, הוא עצמו היה מאושפז בבית החולים והגיע לטקס הקבורה בכסא גלגלים. את סידורי הקבורה עשה ידידו הטוב והמקום שהוקצה לה שם, בשורה הריקה שעל יד הגדר, היה מקרי, עניין של תור וסדר. ובכלל, לימים קברה הפך להיות  בשורה השלישית מהגדר.

האיש סיפר לי על קורות אשתו מאז ילדותה, על הסבל ועל הצדיקות שלה. היא הייתה בקושי בת שש-עשרה כשנשלחה בטרנספורט הראשון מסלובקיה לאושוויץ בשנת 1942, ואז קראו לזה התגייסות למחנה עבודה. במחנה היא שובצה לעבוד במחסן חפצים ומזון וכך הצילה הרבה אנשים ממוות ורעב. אנשים זכרו לה את טוב ליבה גם אחרי המלחמה. בהיותה אסירה ותיקה במחנה, היא נתנה לנשים אחרות עצות שימושיות להישרדות ועזרה להן להתגבר על קשיי ההסתגלות. תפקיד הקאפו ניתן רק לנשים מבוגרות יותר ואילו היא, שחייתה בתופת במשך שלוש שנים ארוכות ונוראות לא שימשה בתפקיד זה מעולם. החיים במחנה שברו את נפשה ואין זה פלא שהדיכאון לא הרפה ממנה עד יום מותה.

התנצלתי בפני האיש שנראה עצוב ומיוסר. הבטחתי לו שאסביר את העובדות גם לאחרים, בעיקר לאלו שחשדו באישה, אבל הוא מלמל משהו בשקט. "לא כדאי לטרוח", אמר ספק לי ספק לעצמו. "זה כבר לא ישנה דבר, תגידי מה איכפת לאנשים אם אני והדיצ'קו נהיה קבורים תחת מצבה זוגית? באשר לי אני לא מאמין בעולם הבא ולא איכפת לי איפה אקבר." אני בהחלט האמנתי לו.

הסיפור על האישה זעזע אותי. זכרתי אותה כאישה חיובית ונעימה ביותר. עד היום אני מתקשה להבין  תופעות של צביעות – כאשר אנשים מחייכים אל האומללה ומחבקים אותה בעודה בחיים ואחרי מותה מתירים את חרצובות לשונם ואינם חוסכים בהשמצות על האישה ועל בעלה, על שלא דאג בעוד מועד להעמיד חלקת קבר טובה יותר לאשתו האהובה.   

פורסם בקטגוריה סיפורים | עם התגים , , , , | 2 תגובות